זה היה הלילה השלישי ברצף שהארי הקיא בו, ישירות על החולצה של לואי. הוא הרגיש נוראי על זה שהעיר את לואי שוב, כי הוא כמעט ולא ישן מאז היום שהארי אושפז בבית החולים, והיה סביבו כל היום.
״היי, אהוב, אתה בסדר. הכל בסדר״ קולו של לואי היה רך, אבל גם ישנוני. הארי התפרץ בבכי חזק יותר עכשיו, מרגיש אשם. ״אתה רוצה שנלך להתקלח? זה יגרום לך להרגיש טוב יותר״ לואי הבטיח, מנסה להשיג את תשומת ליבו של הילד המתולתל בחוסר אונים. זה יכל להתדרדר להתקף חרדה, ולואי ידע את זה. הוא אף פעם לא הצליח לעזור להארי עם ההתקפים האלו, וכמעט ולא היו רופאים בשעות האלו בבית החולים.
הארי הנהן בזהירות רק דקה שלמה לאחר מכן, ולואי הרגיש מעט הקלה. הוא התרחק מעט מהארי, גורם למתולתל להצמד אליו בפחד שיעזוב אותו, ולואי מיהר להרגיע אותו. ״אני לא עוזב אותך, האז״ הסביר בקול רך, מלטף בעדינות את הידיים הקטנות שעטפו אותו ״אני רוצה להוריד את החולצה, כדי לא לכלך אותך מהקיא״ הארי התרחק, מתכרבל בחזרה אל תוך השמיכה כדי להתחמם. לואי חייך, בוהה בהארי, עד שנזכר שהחולצה צריכה לרדת כדי שיוכל לקדם את העניינים ושניהם יחזרו לישון. כשסיים, הוא הוריד מהארי בעדינות את השמיכה, ועטף את המתולתל אליו, מרים אותו כמו תינוק.
הארי, מצידו, התכרבל בתוך הגוף החם של לואי, מתחיל להרגיש מעט מנומנם. רק כשלא הרגיש את מגעו של לואי, הוא פקח את עיניו, מגלה שהוא נרדם. הוא היה בתוך אמבטית קצף ענקית, ולואי ישב לידו על האסלה, מחייך אליו. הארי החזיר לו חיוך, ורק אז לואי יכל להיות רגוע. ולמזלו של לואי, אימו של הארי דאגה להביא להארי את הצעצועים שאהב לשחק איתם באמבטיה, והוא הביא אותם להארי, שמיהר לקחת אותם מלואי ולחבק אותם בגעגוע. הוא שכח מכל מה שקרה כמה דקות לפני זה, ורק שיחק עם הצעצועים, ציחקוקים נפלטים מפיו מידי פעם כשהשפריץ על לואי מים, וזה הסתכל עליו במבט זועף, שהתחלף בחיוך שניה אחרי זה כשהארי התפקע מצחוק.
לואי יכל להסתכל עליו עוד שעות שלמות ככה, ברצינות, אבל המים התחילו להיות קרים, והארי רעד. הוא הרים אותו בעדינות, עוטף אותו במגבת, לא לפני שניגב את גופו. גופו של הארי שוב הורם, והם חזרו אל החדר. הייתה בניהם שתיקה. לא שתיקה מביכה, אלא שתיקה נעימה. החיוכים של שניהם עדיין נשארו על הפנים שלהם, ולואי לא היה בטוח שזה הזמן הנכון לעשות את מה שתיכנן.
אבל אז נזכר שכל יום יכל להיות היום האחרון של הארי, לכן הוא אזר את האומץ, קם אל השקית שהניח בצד של הארון הישן של בית החולים, וחזר להתיישב ליד הארי.
״מה זה, לו?״ הוא שאל בשקט, לוקח מלואי את היומן שהגיש לו, ואחרי זה גם את העט. ״אני כותב מכתב פרידה עכשיו?״
ליבו של לואי הפסיק לפעום לרגע, ולקח לו דקה שלמה להגיב. הוא הניד בראשו לשלילה, ונשם עמוק. ״תכתוב את כל החלומות שלך, האז״ הוא ביקש בשקט, ״לא איכפת לי עד כמה הם גדולים, או הכי פשוטים וקטנים שקיימים, תכתוב אותם״
YOU ARE READING
Fifty wishes | L.S
Romance״אלו הולכים להיות חמשת החודשים הכי טובים שאתה הולך לעבור במשך כל שש עשרה השנים שאתה חיי, אני מבטיח״
