Fifty wishes | L.S

‏Fifty wishes- 11

לואי שוב ושוב ניסה להזכיר לעצמו שהכל זה לטובה, אבל זה לא הלך, כי עוד חפץ שהוא לא זיהה נזרק מידו אל הרצפה. הקול של הבכי של נייל לא הרגיע אותו, גם לא של אן או של ג׳מה. ליאם היה האחד שניסה להשתלט על הכל, אבל בסופו של דבר גם הוא וויתר. זה היה קשה, ומועקה טיפסה לו בלב.

הארי עזב אותו, הלך. הוא ניסה להגיד לעצמו תירוצים, שלא נשמעו הגיוניים אפילו גם בשבילו. זה קרה בדיוק לפני עשר דקות, שהרגישו משהו כמו נצח בשביל לואי. עשר דקות שלמות מאז שהארי הפסיק לנשום.

הוא לקח עוד משהו לידו, ואז ניפץ אותו על הרצפה. זה היה הטלפון שלו, מסתבר. אבל זה לא הפריע לו, זה בסך הכל טלפון. הוא יכל לקנות חדש, אבל הארי חדש לא. המתולתל היה הבנאדם השני שהוא הפסיד למחלה הזאת, וזה גרם לו לחשוב פעמיים אם הוא רוצה להמשיך להיות בקשר עם שאר האנשים מסביבו. כלומר, הוא מסתדר מצויין בלעדיהם, נכון? הוא יכול לעשות את זה, איכשהו.

הוא התפרץ בבכי, נשען על הקיר ונותן לעצמו ליפול עם הישבן על הרצפה הקפואה של בית החולים. אף אחד לא יכל להתקרב אליו, בגלל כל הדברים המנופצים שהיו מסביבו, אבל הם הסתכלו עליו במבטים מרחמים.

״על מה אתם מסתכלים?״ הוא נבח בקול צרוד, ״תחזרו אל הבכי של עצמכם״

״לואי״ אן מלמלה ״קדימה, בוא הביתה״

לואי הסתכל עליה בחוסר אמונה ״ככה את משאירה את הילד שלך?״ קולו עלה בעוד כמה טונים, שגבלו כמעט בצרחות של קול חורק ״הילד שלך הרגע מת!״

דמעות ידו מעיניה של אן. היא ידעה שלואי לא התכוון, הוא פולט דברים מכעס. ג׳מה הניחה יד על כתפה, והיא סובבה את מבטה אליה. ״זה בסדר, ג׳מה״ היא ניסתה להרגיע ״הוא מדבר מתוך, כעס. אני מבינה את זה״

דמו של לואי בער ״אני לא מדבר מתוך כעס מזויין!״ הוא צווח, ״את מתנהגת כאילו לא איכפת לך מהארי!״

״לואי״ נייל הגביר את קולו כשאן פלטה יבבה ״זה מוגזם, אפילו בשבילך. תרגע״

לואי הסתכל עליו במבט בוער, וכיווץ את ידיו לאגרופים ״אתם לא יכולים להגיד לי להרגע״ קולו היה נמוך עכשיו, כזה שגרם לצמרמורת. לואי היה יכול להיות מפחיד לפעמים ״כי כל העולם שלי מת עכשיו, מבלי לדעת שאני אוהב אותו. הוא חושב שאני אוהב את הזונה הזאת. הוא לא פוקינג יודע כמה אני אוהב אותו!״ קולו עלה שוב, וגם הדמעות. הוא לא רצה להיות חלש לידם, הוא שנא את זה. ״הכנתי לו מתנה, והיא נהרסה. התכוונתי לעשות הכל כדי שהוא יסלח לי, והוא מת עכשיו!״

הוא תפס את ראשו בין שתי ידיו, וליאם לא התכוון לתת למחזה הזה להמשיך. אם זה ימשיך, הם יכולים לאבד גם את לואי. מבלי שהשני שם לב, הוא התחמק מהחדר וקרא לרופא הראשון שראה. הוא היה צריך להיות חזק בשביל כולם, עם כמה שזה היה קשה גם לו.

לואי הסתכל עליו בחוסר אמון כשחזר, ואז השפיל את מבטו ובמעט תקף את ליאם כשנזכר שיש חומה של זכוכיות מסביבו. זאת היתה בדיוק כמו החומה של הלב שלו, שהתנפצה עכשיו. הוא לא הולך לתת לאף אחד להתקרב אליו, במיוחד לא לליאם, שבגד עכשיו באמון שלו. הוא לא הולך להשאר פה, כשכל הזכרונות שלו מהארי כאן. אז הוא פשוט דילג מעל החומה בקלילות, וברח משם.

בזה הוא היה הכי טוב, וזה פתר את הסיטואציה מבלי עוד בלגנים. לא היה עכשיו אף אחד בבית, והוא הולך להתחיל מחדש. הוא לא הולך להמשיך הלאה, אלא רק כדי לשכוח. וזה יתחיל בבר שקרוב לבבית שהוא והארי התכוונו בקרוב.

_________________

נייל וליאם ניסו להשיג את לואי בכל דרך אפשרית, אבל שום דבר לא עבד. הם איבדו שניים מהחברים הכי טובים שלהם עכשיו, ולפני שעוד עיכלו שאיבדו אחד, הם גם איבדו את השני. הם יכלו רק לקוות שלואי התכוון לחזור בקרוב, כי עבר כבר שבוע, ולואי פספס את ההלוויה. הם לא חשבו שזה עומד לקרות.

לואי ברח כדי לשכוח, זה הדבר היחידי שהם יכלו להסיק מזה. הם השאירו לו הודעות קוליות, כשהטלפון שלו היה מנותק. גם ההודעות בווצאפ, באינסטגרם ובכל מקום אחר לא נענו. שניהם היו יותר ממודאגים כלפיו, ולא היה נראה שהוא התכוון להתייחס לזה בצורה כלשהי.

״ליאם?״ קולו של נייל נשמע ליד ליאם, שניסה להשיג את תשומת ליבו. היד המנופפת מול פניו גרמה לו למצמץ והוא החזיר את מבטו אל נייל ״תראה,״ האצבע של נייל זזה, וליאם עקב אחריה.

כשעצר, ליאם היה מבולבל ״מה אני רואה?״

נייל התכופף אל הרצפה, והרים משהו שליאם לא הצליח לפענח. ״זאת שקית, שקית של צ'יפס שרק לואי אוכל״

ליאם פער את עיניו ״לואי היה פה״ שניהם אמרו ביחד, ואז ליאם נאנח ״ופספסנו, נהדר״

נייל חייך חיוך עצוב, מרים פתק מקופל ואז פותח אותו לכיוון פניו של ליאם ונותן לו לקרוא. ״ואולי לא״

_________
כמו שהבטחתי, סיימתי עם המבחנים ועכשיו אני חוזרת. הפרק הבא זה האפילוג.

אל תהרגו אותי :)

אה, והתחלתי לעבוד על סיפור חדש. אני עדיין בפרקים הראשונים, אז אני לא יודעת כמה פרקים זה הולך לקחת.
אעדכן אתכם בקרוב💙