Fifty wishes | L.S

Fifty wishes- 7

״הארי, אתה רוצה שנסתכל במחברת החלומות שלך, ונראה מה נוכל לעשות היום?״ ג׳מה ניסתה להשיג את תשומת ליבו של הארי, שנשאר שוב בשקט. ״קדימה, הארי. אתה לא יכול לשבת ככה כל היום. בוא נעשה משהו. יש לך חמישים חלומות להגשים״

שוב שקט.

ג׳מה כבר כמעט איבדה סבלנות. היא ניסתה כל הבוקר לגרום להארי לזוז מהמיטה שלו, או לפחות להוציא קול מהפה שלו, אבל הוא נשאר בשקט ושום דבר לא עזר.

ג׳מה התקרבה אל הארי, מנענת את זרועו כמו ילדה קטנה. כשזה לא עזר, היא הזיזה את התלתלים של הארי מפניו, ואז הזיזה את ידה במהירות. ״פאק, אתה רותח״ מלמלה בלחץ, ״אני אקרא לרופא״ הורתה לעצמה, ולחצה על הכפתור חירום.

כשהרופאים נכנסו, היא יצאה החוצה וזזה באי שקט בעיגולים מסביב לעצמה. היא הרגישה אשמה עכשיו, שלא שמה לב עד כמה חיוור הארי היה מההתחלה, ושהתפתל מכאבים כשרק נגעה בו.

״לעזאזל״ היא מלמלה, שולפת את הטלפון שלה ומתקשרת למספר הראשון שראתה- שמסתבר שהיה לואי. ״הי!״ היא קראה בלחץ כשהשיחה נענתה. ״לא משנה מי זה, תבואו לבית החולים, הכי מהר שאפשר!״ השיחה נותקה, והיא הכניסה את הטלפון בחזרה אל הג'ינס שלה, מתיישבת על הכיסא וקוברת את פניה בידה.

___________

בגללה לואי לא הסכים לעזוב את בית החולים. היא הרגישה יותר מאשמה, שהדאיגה את כולם. היא יכלה לתרץ שלא שמה לב למי היא התקשרה, אבל זה לא היה משנה משהו, כי בכל זאת הוא היה מגלה על זה, נכון?

״עברו כבר שלוש שעות, למה הם לא מסיימים?״ לואי שאל בתסכול, בועט בכיסא ״לעזאזל, הייתי צריך להשאר״

ליאם משך אותו, מושיב אותו על הכיסא ״אתה לא,״ הודיע לו בתקיפות ״מה שהיה צריך לקרות כבר קרה, אתה לא צריך להסתכל אחורה עכשיו. הארי יהיה בסדר, תפסיק עם זה״

ידו של לואי עברה בשיערו בתסכול, פורע אותו ״זה לא מגיע לו כל זה״ הוא הסתכל אל ג׳מה עכשיו, ומבטו היה נראה מלא בצער ״הוא ילד מדהים, מגיע לו טוב יותר״

היא רק הנהנה בהסכמה, שותקת.

גם נייל שתק.

ליאם היה היחיד שהתנהג בהגינות כרגע, למרות שהוא היה מודאג בדיוק כמוהם. הוא דאג לדבר עם כל אחד מהם ולהרגיע במשך עוד שעתיים שלמות, כשהרופאים סוף סוף יצאו מהחדר.

״אתם להארי סטיילס, נכון?״ הוא שאל, מוריד את הכפפות ״הוא בסדר עכשיו, החום עוד גבוה אבל הכדורים אמורים להשפיע בקרוב. הוא יעבור עוד טיפול היום וסדרת בדיקות היום בערב, רק ליתר ביטחון״

ארבע נשיפות הקלה נשמעו. וכולם הרגישו כאילו ירדה להם אבן מהלב. הארי היה בסדר, הוא עדיין פה.

״תשתדלו לשמור על השקט כשאתם נכנסים,״ הרופא ביקש ״היה לו התקף חרדה קטן״

ג׳מה קימטה את מצחה ״התקף חרדה? אבל הוא היה חסר הכרה, לא? איך זה אפשרי?״

הרופא משך בכתפיו ״התקפי חרדה אפשר לקבל גם במצב של חוסר הכרה, ממחשבות שחושבים, או מרעשים שמסביב. תשתדלו לא להזיז שם הרבה דברים, או לגעת בו עד שהוא יתעורר שוב. זה קריטי כרגע. אם החום עולה, תלחצו על הכפתור שוב. בסדר?״

ארבעתם הנהנו, ורק שלוש מהם חזרו אל החדר. נייל עדיין היה בשקט, וליאם היה הראשון ששם לב שהוא נעלם.

״אני אלך לחפש את נייל,״ הוא מלמל בדאגה, ״אחזור בעוד כמה דקות. תשארו להשגיח על הארי״

רק כשליאם הלך, ג׳מה דיברה שוב ״אימא סיפרה לי על השיחה שלה ושל הארי אתמול״

לואי הסתכל עליה בסקרנות.

״הוא ביקש שתמשיך הלאה, אם הוא ימות. הוא חושב שמגיע לך יותר טוב ממנו״

לואי השפיל את מבטו, ״לא יכולתי לבקש יותר טוב ממנו״ הוא מלמל בשקט, ״אני אוהב אותו יותר מאת עצמי, ואני אתמוך בו. הוא לא הולך למות״

ג׳מה הסתכלה על התקרה ״הלוואי ואנחנו היינו אלו שקובעים את זה, לואי״

_______
לול קראתי את הפרק הזה שוב והתחלתי לבכות, ויש לי עוד עשרים דקות מבחן👍🏼