הבחור עם כובע הקפוצ'ון השחור התקרב, כל שריריו של ג'ונגקוק מתוחים, מבטו מוכן לקרב, מסיט בעדינות את ג'ימין מאחורי גבו, והוא מציית לו, ידיו רועדות.
זה היה פתאומי, הבחור הושיט אגרוף לבטנו של ג'ונגקוק שהדף אותו עם ידו החסונה בכוח, גורם לו לסגת כמה צעדים אחורה מהעוצמה, הגבוה נדרך ודחף את ג'ימין הצידה, הוא התקרב אל הבחור נותן לו בעיטה חזקה לרגל הימנית, גורם לו להתקפל על צידו ולגנוח מכאבים ולא הסתפק בזה ורכן עליו, נותן לו אגרופים, מעיף את ראשו הצידה וגורם לדם לזלוג מכל מקום אפשרי בפניו, הבחור ניסה להתנגד, בנואשות להפוך את היוצרות ולהיות הוא על העליונה אך ג'ונגקוק הדף כל ניסיון כזה שלו במחי יד, פניו אטומות מרגש אך שרירי פיו הימניים רוטטים ברגש מסתורי.
הוא הטיח שוב ושוב את אגרופו בפניו של הבחור, מרטש אותן לגמרי, פניו חסרות מבע.
לפתע הוא הרגיש יד קטנה ורועדת על כתפו, הוא הסתובב להביט בו, מרגיש שהיה בעולם אחר בו לא שלט בעצמו וכעת הוא חזר.
רואה את הבחור העדין שלפניו חיוור, רועד ומסוחרר "ת..תפסיק בבקשה" הוא לחש כמעט בלי קול מבטו המתחנן גורם לג'וגקוק לכווץ את מצחו בחמלה שלא קיימת בו, הבחור המדמם על הרצפה ניצל את ההזדמנות, קם על רגליו ורץ במהירות, ג'ונגקוק אפילו לא מזכה אותו במבט.
ג'ימין הרגיש מעורפל, הניח את ידיו על צווארו, פותח את פיו ומשתעל בניסיון חסר תועלת להכניס מעט אוויר, דמעות זלגו בלי שליטה מעיניו.
"אנ..ני לא יכ..ול לנשו..םם" הוא אמר בקושי, פניו רטובות מדמעות, הדבר היחיד שיכל להרגיש זה את ידיו הגדולות והחמימות של ג'ונגקוק, אחת מלטפת את כתפו והשנייה מוחה את דמעותיו בדאגה.
"ג'ימין, ג'ימין, תסתכל עליי, תסתכל לי בעיניים, הכל בסדר, זה נגמר, אני כאן איתך" הוא אמר בקול הכי דואג וכנה בעולם, כאילו הם לא נפגשו רק אמש. אולי בגלל שהם לא נפגשו רק אמש.
ג'ימין פקח את עיניו המטושטשות מדמעות בקושי, רואה את הבחור הדואג והיפה, אוי כמה שהוא יפה, כל תו ותו בפניו משדר כנות ודאגה, מחבק אותו בחוזק, מצמיד את ראשו לחזהו, נותן לחולצתו לספוג את דמעותיו, והדבר היחיד שמעניין כרגע את הגבר החסון והנאה הזה, הסוחב משא של סודות, מסתוריות וצדדים אפלים שלא ידע בעצמו אם רצה לדעת מהם, זה הוא. פארק ג'ימין.
מעורפל ומסוחרר נשמט ראשו אל ידיו הבטוחות והחסונות של ג'ונגקוק הנותן לו להישען עליו, דאגה אינסופית ניכרת מעיניו.
☆
הדבר הראשון שהוא ראה כשהוא פקח את עיניו היה חדר, לא סתם חדר. החדר הכי יפה שראה בחייו, כל פריט בו הונח במחשבה, מותאם לשידה עליה הונח, שמותאמת לוילון המרשרש מעליה.
הוא התרומם בבת אחת, בא לקום והרגיש כאילו כל העולם שחור והרצפה נשמטת מתחת לרגליו. "לאט לאט" הוא שמע את קולו הגברי אך העדין ביותר ששמע אי פעם, הוא התיישב על המיטה בחזרה בעזרת ידיו החסונות של בעל הקול, משכיב אותו עליה בעדינות אך באופן שאין להתווכח עליו.
הוא הביט בבחור הגבוה שמולו, זה שמושיט כרגע את ידו ומסיט את שערו מפניו, מלטף את שערו כמו שאף אחד לא ליטף אותו, חוץ מאדם אחד.
בחור בהיר בעל בלורית מסורקת נכנס לחדר ובידו מגש עם שתי כוסות מים, היה נראה שהבחור ראה כרגע פיל רוקד ברייקדאנס בכיכר העיר, מבטו ההמום גרם לג'ימין לעצור בעצמו מלחייך. רק לאחר כמה דקות הבחין בו ג'ונגקוק והתנער, מרגיש מובך מעט.
הוא קם ופנה לבלורית המסורקת, לוחש לו כמה מילים באוזן, הבחור ההמום הנהן בראשו לאט מנסה להתאושש ממה שראה כרגע, ג'ימין הביט על עצמו ועל בגדיו לבדוק אולי יש עליו משהו מוזר, מכשראה שאין החליט להניח לזה.
ג'ונגקוק חזר לג'ימין, הוא הביט בו שנייה ואז רכן אליו, מלטף את אצבעותיו הקטנות ולוחש באוזנו בקול שגרם לליבו של ג'ימין לעצור ולבלורית המסורקת להגיע לחיים שאחרי המוות, לומר לרוחות שלום ולחזור אלינו וכל זה בלי שאפילו שערה אחת לא תזוז מראשו. מדהים.
"זה העוזר שלי, הוא יביא לך לאכול, ותחזור לישון כאן ושלא תעז ללכת כי המצב שלך עדיין לא טוב, אני צריך לצאת לעבודה, נדבר כשאחזור" הוא ליטף את לחיו של ג'ימין ברוך והבלורית המסורקת כחכח בחוסר נעימות, מחזיר את ג'ונגקוק למציאות והוא הסתובב על עקביו ויצא מהחדר, נותן מבט רב משמעות לבלורית שהנהן בראשו לאות שהבין.
ג'ימין חיכה כמה שניות והתיישב על המיטה, עדיין מסוחרר מעט ונעל את נעליו. הבלורית התקרב אליו ובטון הרשמי הכי מעצבן ששמע בחייו אמר "אדוני ביקש שלא אתן לך ללכת עד שהוא ישוב וכך אעשה".
ג'ימין התעלם מדבריו לגמרי, קם מסוחרר מהמיטה ויצא מהחדר בצעדים גדולים, עוצר את נשימתו כשראה את גודל הבית, נברשות גדולות נופלות מהתקרה, מדרגות מעוגלות יוצאות משני הכיוונים ויורדות למטה לקומה הנמוכה כשכל הקירות שמעליהם מלאים בגילופים קטנטנים ומעוצבים בכמות אינסופית כמעט של דמויות שונות ומדויקות באופן מהפנט, ליבו החל לפעום במהירות יש רק אדם אחד שהכיר שמגלף בעץ ברמה כל כך גבוהה בדיוק בשיטה הייחודית הזאת, הוא החל לרדת במדרגות במהירות, רגליו הרזות והקלילות מהירות הרבה יותר מהבחור שרדף אחריו, קורא בשמו שוב ושוב אופן נואש.
הוא מצא את הדלת כעבור חיפושים קצרים שכן הדלת עצמה הייתה ענקית ומגולפת באותה שיטה שלו .
"זה לא הוא. זה לא הוא." הוא מלמל לעצמו, מנער את ראשו כאילו מנסה להדחיק את המחשבות האלה בדרך לשומקום, אינו מתרכז לאן הוא הולך ולאיפה הוא פונה.
בטח יש עוד אנשים שמגלפים בעץ. אבל ליבו ידע שזה לא נכון. שהדמויות האלה הן בדיוק הדמויות שהוא נהג לגלף. הוא צפה בו עושה זאת שעות שלימות, שעות בהן היה מהופנט לידיו המיומנות והמוכשרות שגלפו במהירות, ולעיניו המצומצמות מריכוז.
הדרך בה ליטף את שיערו ואצבעותיו הייתה בדיוק כמו האדם ההוא. הוא החזיק בתליון השרשרת שלו בחוזקה מבלי לשים לב.
"זה לא הוא. זה לא יכול להיות הוא" הוא ניסה להכחיש בתוקף את מה שליבו אמר.
זה רק הוא.
*אני ממש מקווה שאתן נהנות, ממש אשמח להצבעה, לתגובה ולעוקב זה כל כך מעודד להמשיך 🙂💜
YOU ARE READING
Jikook- beautiful love ❤
Fanfiction*גמור* הפיק מכיל: מיניות, גייז ואלימות ומיועד ל18+ ג'ונגקוק הוא בחור קר, קשוח, שום דבר לא יכול לגעת בליבו. יש כמין חומה בין הלב שלו לאנשים שסביבו. הוא מעולם לא התאהב. מעולם לא הרגיש רגשות כלפיי מישהו. אף פעם מכריו לא ראו אותו בוכה. עד שיום אחד הוא...
