כשראיתי את ההזדמנות בחלון הראווה, לא האמנתי בהתחלה.
כשנכנסתי לחנות כדי לקרוא מהר את הכריכה של העיתון לפני שמישהו יעיר לי שאסור, דמעות עלו בעיני.
ווידאתי שאף אחד לא שם לב, ותלשתי בשקט את העמודים של הטופס. דחפתי אותם בזריזות אל כיסי והבטתי שנית סביב.
"היי ילדה! את קונה את זה? את לא יכולה רק להסתכל!" צעק לעברי המוכר והתקדם לעברי מהדלפק, אך אני כבר יצאתי בריצה מהחנות וחזרה אל ביתי.
לאחר מרחק מסוים, כשהייתי בטוחה שהוא לא עוקב אחרי, האטתי את ריצתי להליכה.
ממש לא רציתי לחזור הביתה, אז הלכתי לספסל חצי שבור שהיה בצד הדרך, והתיישבתי עליו בעדינות, מחשש שיקרוס ויפיל אותי.
קירבתי את רגלי לחזה ועטפתי את גופי במעילי המרופט. שלג החל לרדת, ושיני שקשקו כשהשלג חדר דרך מעילי הדק אל גופי.
זו ההזדמנות שלי. הבחירה. סוף סוף אוכל לברוח מהחיים הלא יציבים שלי. אבל הסיכויים שאבחר, אפסיים.
בלת ברירה קמתי מהספסל והתקדמתי לביתי, כדי שלא אחטוף מכת קור, ובצעדים כבדים הגעתי אל הדלת של ביתנו הקטן.
נשמתי עצוק ונכנסתי בדלת. "אנריה? זאת את?" נשמע קולו של אבי מחדרו במהשך המסדרון.
"כן." עניתי בקול חלוש, וידעתי שאיחרתי. "איפה היית? זה נראה לך הגיוני שאת ככה נעלמת? היית אמורה לנקות כאן! ואתמול לא עבדת! איך את חושבת שככה נתפרנס?" צעק אבי מחדו ויצא אלי.
רעדתי במקומי כשהוא נעמד מולי, ריחו של האלכוהול נודף ממנו כרגיל, ומבטו הרצחני מחכה לתשובה.
פתחתי את פי, אך לא יצא קול. הזעם של אבא עלה והוא תפס בכוח בידי. צעקתי בקול כשהוא זרק אותי על הקיר ונפלתי בחבטה. ראיתי כוכבים, ואבא התכופף מעלי.
"אולי זה ילמד אותך לפעם הבאה." אמר את משפטו הקבוע, וחזר לחדרו ברעש.
קמתי באטיות מהרצפה, ובדקתי עם יש סימן חדש על גופי שנראה לעין. למזלי לא היה, ונאנחתי בהקלה.
הוצאתי את הטופס שתלשתי מהעיתון מכיסי, ושלפתי נוצה ודיו שהיו במגירה. הדיו כמעט נגמר, וידעתי שאסור לי לטעות בשום פרט.
אם אני טועה, אין עוד טופס ואין עוד דיו.
מילאתי את הטופס בריכוז ותחבתי אותו חזרה לכיסי הבלוי. בחוץ כבר היה חושך, ונשכבתי על הספה הקטנה עם שמיכה דקיקה שמכסה אותי בקושי.
ניסיתי כמה שיותר לשמור על חום גופי, ועצמתי את עיני.
מחר אני אביא את הטופס, ואקווה לטוב. למרות שעמוק בלב ידעתי, שאני לא עומדת להיבחר. אבל למה לא לנסות?
אמא תמיד אמרה לי שאין מה להפסיד ככה.
"אני מתגעגעת אמא. הלוואי והיית פה." לחשתי לעצמי.
העפתי מבט אחרון אל הכוכבים שנראו מבעד לחלון, ובזאת נרדמתי לשינה נטולת חלומות.
*
קמתי באטיות ביום למחרת והבטתי החוצה.
האור כבר עלה, והתרוממתי בשקט מהספה. צעדתי בשקט אל החדר של אבא, שנחר בקול במיטה, ובלי לעשות רעש, לקחתי את מגפי ומעילי ויצאתי מהבית.
התקדמתי במהירות אל משרד הקבלה של הטפסים לבחירה, ונעמדתי בתור הארוך. הרחוב היה מפוצץ באנשים וכרכרות, והצפיפות בתור הייתה עצומה.
השעות עברו באיטיות, וכשסוף סוף הגיע תורי ניגשתי אל האישה שמאחורי הדלפק. הגשתי אליה את טופס והיא קראה אותו במהירות.
"כתוב כאן שאת בת שבע עשרה, אך את לא נראית לי יותר מחמש עשרה. ידוע לך שזה מגיל שש עשרה נכון?" אמרה האישה בזעף ובחנה את גופי הצנום.
"אני אולי נראית קטנה, אבל אני בת שבע עשרה." חרקתי את שיני אליה והיא הניחה באנחה את הטופס בערמה.
"הבא בתור!" צעקה את החלל שמעלי והבנתי את הרמז.
השתחלתי בין האנשים עד שיצאתי מהתור והתקדמתי במורד הרחוב. ידעתי שעד מחר לא תיהיה תשובה עם התקבלתי או לא, אז חזרתי חזרה הביתה.
שמעתי את אבא מתעורר, לכן מהר לקחתי את הכלי עבודה שלי וצעקתי לאבא שאני יוצאת לעבודה לפני שהוא יספיק לקום מהמיטה.
הלכתי בין הרחובות, מתחמקת מכרכרות שנסעו באי איזון, והשתדלתי להתחבא בצללים. כמו שתמיד לימדו אותי. שש אינם חשובים, ולא צריכים להתבלט.
הגעתי אל הבית השומם והלכתי למאחורה, שם נמצאו כל העובדים.
"בוקר טוב אנריה!" אמר לי ארון, העובד הראשי.
"בוקר." לחשתי אליו בחיוך קטן וניגשתי לעבוד.
הנחתי לבנים, מסמרתי קרשים, צבעתי, שיפצתי, עשיתי את כל מה שהיה צריך לבניית הבית.
בסוף היום, חזרתי הביתה באפיסת כוחות, וניגשתי לאכול משהו.
לקחתי פרוסת לחם קטנה, וניגשתי לספה.
שמעתי כבר את הנחירות של אבא ושמחתי שהתחמקתי ממנו יום שלם.
הייתי מותשת ונשכבתי על הספה הקטנה.
במחשבה אחרונה על הבחירה, והאם אבחר או לא, נרדמתי.
--------------------------------------------------------------
עד לפה היה הפרק הראשון!! תודיעו לי אם אהבתם או לא ואם יש מקומות לשיפור.
אשתדל לכתוב את פרק שתיים כמה שיותר מהר.
ולא לשכוח
תצביעו
תגיבו
תעקבו
ומקווה שניפגש שוב! ❤️
YOU ARE READING
the other one
Storie d'amoreהבחירה של אמריקה מעולם לא הייתה. למעשה, אמריקה לא נולדה עוד אפילו. פה מדובר על הבחירה של סבא רבא של מקסון, עם דמויות שונות לגמרי ותקופה אחרת. הסיפור עוקב אחרי אנריה, נערה שמעמדה שש, שהשתמשה בבחירה כדי לברוח מחייה. כשהיא נבחרה, היא מגיעה לארמון ומשם...
