infinity

פרק ארבע

נ.מ. ליהי

שיר התעלפה איך שהיא ראתה אותו, תפסתי אותה במהירות, אוי פאק.

"איך נכנסת לפה? אתה לא אמור להיות בכלא?!" שאלתי עצבנית ולחוצה, כמעט צועקת. אני לא מאמינה שהוא פה--- "מה קרה, לא התגעגעת אלי?" הוא שאל בזלזול, עיניו נוצצות, ועלתה בי בחילה "אני לא התגעגעתי. להפך, שמחתי שיצאת מהחיים שלנו, אוקיי איתי?" אמרתי גם בבוטות, מנסה להסתיר את החשש. הנחתי את שיר בזהירות על הכיסא.

"למה ככה?" הוא התקרב אלי ניסה לקחת את ידי, אני נרתעת. "אל תתקרב אלי!" התנשפתי, "אבטחה!! אבטחה!!" צעקתי ורצתי במהירות, הגיעו שני שומרים אלי. אני מתחרטת שהשארתי את שיר שם, אבל הייתי חייבת לקרוא למישהו! והם חייבים לבוא לפני שהוא יעשה לה משהו!

"מה קרה?" אחד מהם שאל, מבולבל, דואג. "תוציאו אותו מפה!" אני קוראת, גוררת אותם לאיתי. הוא נשען על הקיר, מסתכל על שיר, ואז עלינו, במבט משועמם. "עכשיו! וקחו את שיר היא התעלפה!" קראתי אליהם בלחץ. הם הנהנו ועשו כדברי, פינו את איתי משם.

"אל תדאגי ליהי אני עוד אחזור את תראי" איתי צעק, ופניו נעלמו בסוף המסדרון, ביחד עם השומרים. נלחצתי.

איתי היה פעם החבר הכי טוב שלי ושל שיר, אבל יום אחד, לפני חמש שנים, הוא פשוט עזב בלי לומר לנו מילה. נעלבנו, כמובן.

שלוש שנים אחרי זה הוא בא להופעה של שיר, למאחורי הקלעים. אני ושיר היינו פשוט בשוק! חבקנו אותו, ברור, אבל כששיר חיבקה אותו הוא... פצע אותה. או יותר נכון, דקר אותה. היה כל כך הרבה דם! זה היה כל כך מזעזע, רק מלחשוב על זה אני מצטמררת.

אחרי זה הוא פשוט צעק אליה: 'זה על שדחית אותי אז, זוכרת? אז שאמרתי לך שאהבתי אותך, ואמרת לי שאת לא רוצה מערכת יחסים איתי. זה כנקמה, נקמה על זה שפגעת בי, נקמה על זה שהפכת אותי לבדיחה, על זה הנקמה שלי!' הקול שלו צרוב במחשבותיי. הוא פסיכי!! הוא. פשוט. מטורף.

הזעקתי משטרה מיד, כמובן, והם באו, לקחו אותו. הוא נכנס לכלא, דה. ושיר, למזל שתינו, החלימה, והמשיכה להתפרסם, -וגם אני!!-. והוא... חזר. התגובה של שיר לא מפתיעה אותי בכלל, אבל... אני דואגת לה....

נ.מ. שיר

שפקחתי את העיניים שלי הבחנתי בכך שאני שוכבת על הספה, וליהי לידי. מה.. מה קרה לי? "ליהי?" שאלתי. "שיר! התעוררת! איך את מרגישה?"

"אני מרגישה בסדר.. מה קרה פה עכשיו?" ואז הזיכרון מכה בי. איתי היה פה.. הוא, אני ראיתי אותו.. "מה הוא עשה פה? הוא לא בכלא? הוא עשה לך משהו? אני חלמתי את זה עכשיו?!" הזדקפתי על הספה, סורקת במבטי את החדר, אבל הוא לא היה שם.

"כל כך הרבה שאלות, אבל כמעט בלי תשובות" היא ממלמלת. שתקתי רגע "כמה זמן הייתי ככה?" שאלתי אותה.

"איך ככה? מחוסרת הכרה?" הנהנתי "רבע שעה בערך. עוד שנייה, והייתי מזמינה לך מד''א" אמרה וצחקה.
"אבל מה הוא באמת עשה כאן? שיחררו אותו מהכלא?? העיפו אותו מפה? רק שלא יבוא להופעה... אה רגע מתי אני עולה לבמה?" המשכתי לדבר בשצף, והשענתי את ראשי אחורה על משענת הספה.

"לא יודעת, אני אקרא ליובל" ליהי אמרה, ולא ענתה לשאר השאלות שלי. קיוויתי שהוא הלך. והנהנתי.

כשהיא הלכה אני ניסיתי לעכל כל מה שקרה. אני רגע לפני ההופעה הכי חשובה בחיים שלי, והבן יונה הזה איתי מופיע! הייתי מעולפת לרבע שעה! ורק אלוהים יודע מה קרה בזמן שלא הייתי בהכרה. אני מנסה להרגיע את ליבי ההולם בחזי, אני מפחדת. אוי אלוהים, אני מפחדת. ולחוצה.

"שיר!!" יובל צעק וקולו שלף אותי ממחשבותי. ראיתי אותו ממהר אלי "סוף סוף התעוררת, חשבתי לבטל לך את המופע!" הוא התיישב לידי, מבטו מודאג, והניח את ידו על ברכי בעדינות. "את בסד-"

"אתה מה?!" קראתי וקטעתי אותו, הרגשתי אנרגטית לגמרי. "לעולם אל תבטל לי מופע! אתה יודע שגם אם אני עם חום של 100 מעלות, אני אופיע לא משנה מה." אני מכריזה.

"צודקת" הוא אמר, ונאנח. אני יודעת ש1. זה לא אפשרי 100 מעלות חום, ו-2, הוא בחיים לא היה מרשה לי לעלות ככה על הבמה. לא נורא.

"שיר?" ליהי שאלה "כן?" הרמתי אליה מבט.

"זה טכנית לא אפשרי שהיה לך 100 מעלות חום, את יודעת את זה.. נכון?" התחלתי לצחוק "זה מטאפורה, סתומה שלי."

"אהההה! ידעתי את זה! רק בדקתי אם את יודעת את זה." ליהי השיבה, נבוכה. אני מצליחה להפסיק לבכות. "בסדר בסדר, לאביו" אני מנשקת אותה באוויר, והיא אותי חזרה.

"טוב, אז, יובל." אני פונה אליו "מממ?" הוא מרים גבה. "אני יכולה כבר לעלות לחזרות?" שאלתי אותו. הוא מהסס, "את בטוחה שאת מרגישה טו-" נופפתי בידי לביטול "כןןן נווו!" הוא מגחך אליי, וקם. "ברור. יאללה בואי כבר," אני נעמדת גם, ואז מעיפה מבט לחברתי הטובה. "ביי ליהי"

"להת' שיר. בהצלחה!" 

פרק ארבע, פרק ארבע

חבריםםםםםםםם בעיה אחת... אין קוראים לסיפוררררררר

אז יאללה למה אתם מחכים תצביעו לסיפור ותגיבו ביקורות 

קדימה אני מחכה

אוהבת אני:)