הארי סטיילס

יומני היקר

״הארי, פשוט תלך, תלך, אני לא רוצה לראות אותך״ אמרתי , כבר לא כעסתי , בלב שלם פשוט רציתי שיילך. לא היה לי אכפת יותר לפגוע בו או לא, כי הוא פגע בי.
״קודם תבטיחי לי שאת סולחת לי״ אמר בקול נמוך וחלש, הוא נראה כל כך פגיע וקטן לי פיתאום, לא ראיתי אותו ככה מעולם.
״אני לא יכולה להבטיח דבר כזה, הארי אני לא אבקש שוב, תלך.״ השבתי, לא רציתי להסתכל עליו, לא רציתי להסתכל על אף
אחד, רציתי להבין מה בדיוק קרה פה הרגע.
והוא הלך, וצפיתי בו יורד מאדן חלוני לשביל הלבן בין עצי הדקל הממסגרים את המדרכה. הוא הלך.
פתחתי את המגירה השנייה בשידה שלי , שם מתחבא היומן הורוד שלי, המכוסה במדבקות של להקות ואלבומים שאני אוהבת, התחלתי לכתוב:
״אני יודעת שהארי מצטער, ואני רוצה לסלוח לו, אבל מה מבטיח לי שהוא לא יעשה לי דבר כזה פעם נוספת? במה אני יכולה לאחוז כדי לדעת שלא אפגע שוב? בשום דבר. וזה כואב לי. כואב לי תחושת הבערה הבלתי פוסקת בגוף כשאני רואה אותו, והסכין שחותכת לי את הלב כשהוא מתייחס אליי כמישהי חסרת משמעות.
הוא מכאיב לי, ואני לא רוצה קשר עם אדם שמכאיב לי.
אבל כל יום שעובר ואני לא רואה אותו מרגיש לי מיותר, אני מחכה לראות אותו עובר במסדרון או עונה בשיעור ספרות בכיתה, הולך בדרך חזרה הביתה כשהוא יוצא מבית הספר עצבני אחריי שקיבל ציון לא טוב, אני חושבת שהוא חלק גדול מהחיים שלי, גם אם הוא לא בדיוק שם עדיין. אני לא רוצה שזה יהיה ככה, אני לא רוצה להרגיש את זה, אני לא רוצה לאהוב אותו
רגע.. אני אוהבת אותו? אמה תתאפסי. את אוהבת את הארי?
כן. כן? כן. אני אוהבת את הארי. זה הדבר האחרון שרציתי שיקרה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? לסלוח לו? שיט, אני צריכה לספר למייגן?
שיט.