𝐌𝐲 𝐠𝐮𝐚𝐫𝐝-שומר הראש שלי (boyxboy)

פרק 15

אחריי שיצאנו מהדירה של ביאנקה, אית'ן ואני נסענו לאסוף את דילן מהבית חולים.
"אחותך מדהימה" אמרתי לאית'ן כשכבר התחלנו לנסוע אל בית החולים "אני יודע" הוא מילמל וחייך. "אמרת לדילן שאנחנו באים, נכון?" "שלא יחשוב ששכחנו ממנו"
שאלתי את אית'ן והבטתי אל מחוץ לחלון.
"אני?" "לא אתה היית אמור להגיד לו?"
אית'ן שאל והפנה אליי מבט חטוף לפני שחזר להביט בכביש, "שיט" מלמלתי והתקשרתי מהר לדילן.

"הלו מקסי" שמעתי את דילן וקולות צחקוק שנשמעו ברקע, "דילן, איפה אתה?" שאלתי
"אני בבית" הוא ענה בנימה שטותית
"מה? איך הגעת לשם בכלל?" שאלתי ואמרתי לאית'ן שדילן בבית ושנחזור לשם
"אז מאחר ושכחתם ממני, האחות המקסימה שטיפלה בי הועילה בטובה להחזיר אותי" הוא אמר וקול הצחקוק התחזק טיפה, אחרי זה שמעתי מלמולים שאני מניח שמשמעותם דיבור דביק כזה או אחר בין שניהם. "קיי, ביי" אמרתי לפני שניתקתי וגלגלתי עיניים.

"אית'ןןןן" צעקתי, "מה קרה??" אית'ן שאל בלחץ והעביר מבטים זריזים ביני לבין הכביש לפנינו "כלום, אבל אי אפשר לחזור לבית, דילן שם עם היזיזה החדשה שלו".
אית'ן עצר בצד והביט בי בכעס "מקס, לא צורחים ככה בלי סיבה, כמעט עשיתי תאונה באשמתך!" הוא הרים עליי את קולו.
"סיימת?" שאלתי באדישות והסתכלתי עליו, הוא החזיר לי מבט וערכנו תחרות נעיצת מבטים קצרה, שהסתיימה בזה שהוא נכנע ראשון.
אית'ן נשף אוויר בייאוש וחזר לנתיב שלו,
"אז לאן נלך?" שאל בטון עצבני פחות.
"לסינימה" אמרתי וחיפשתי באינטרנט סרטים מעניינים שמוקרנים היום בחצי השעה הקרובה.

______________________________________

התחלתי להחנות את הרכב ומקס מיהר לצאת ממנו עוד לפני שסיימתי, והתחיל ללכת אל המבנה הגדול שעמד מולנו. מיהרתי להחנות את הרכב, לכבות אותו ולנסות להשיג את מקס. הוא המשיך בקלילות אל עמדת הכרטיסים ואני מאחורי. הוא לא טרח להתייעץ איתי על סוג הסרט, הוא פשוט לקח את הכרטיסים והלך לעמדת הפופקורן
"אית'ן, יש מצב שתשלם ואני אחזיר לך?" הוא שאל אחריי שכבר מסר למוכרת את הזמנתו,
"בטח" מלמלתי והבאתי לה את האשראי.

אני ומקס נכנסנו אל האולם, מקס הוביל אותנו אל המושבים שלנו שהיו בצד השני של האולם. התיישבנו ובינתיים הייתי בטלפון כי עדיין שודרו הפרסומות, מקס התחיל לכרסם את הפופקורן וצפה בהן. כשהסרט התחיל השתקתי את הטלפון וישרתי מבט למסך.

הסרט היה כמו סדרות האנימציה היפניות שבי הייתה רואה בתיכון, גלגלתי עיניים לזכר כל החפירות על זה שבי העבירה אותי.
הסרט הכיל הרבה יותר מידי אלימות, אומר את זה מישהו ששירת בצבא בתפקיד קרבי, נראה כיאלו היוצרים רק חיפשו הזדמנות כדי למלא את המסך בדם.

הפנתי מבט אל מקס שנראה על סף בכי כשעוד דמות מתה על המסך, האור מהמסך ריצד על פניו ושיווה להם מראה מראה אדמומי וצעיר יותר, הדמעות כבר זלגו על פניו ומשום מה זה גרם לי להרגיש עצוב.
"אתה בסדר?" שאלתי בלחש ורכנתי לכיוונו
הוא התאפס על עצמו והביט בי.
"כן, רק דמות שאני מאוד אוהב מתה גם, הכל בסדר" הוא לחש בחיוך עוקצני.
"אז למה אתה רואה את זה אם זה כלכך מפריע לך?" השבתי לו בלחש.
"כי אני אוהב את העלילה, הסיפורים של הדמויות, הדרכים שהן מוצאות כדי להתגבר על המכשולים שניצבים לפניהם ויותר מכל את החברות שלהם."
הוא אמר בהתרגשות ובטון גבוה יותר, מה שגרר גל השתקות מהיושבים איתנו בשורה.
ואני ומקס החזרנו את צומת ליבנו למסך, אם כי הצצתי לכיוונו יותר זמן ממה שהבטתי על המסך.

______________________________________

היי קוראות יקרותתת, סליחה שלקח יותר מידי זמן להעלות פרק🥲😔
ואמממ, זהו סליחה שוב ויום טוב ומקסים לכולםםם