"היא רק ידידה" // "She's just a friend"

המסיבה- חלק 3: הפרידה הראשונה שלי

לאחר שהחתול שינה צורה וחזר לזהותו האזרחית- אדריאן, הוא מיד נזכר במרינט ודאג לה נורא.
הוא רץ במהירות למחבוא הסודי שבחדרו, הוריד במהירות את התמונה תוך כדי שהוא קורא בדאגה "מרינט?! את בסדר?!"
אך לא שמע תשובה.
"...מרינט?..." אדריאן אמר בלחץ ונכנס באיטיות לחדר.
אך הוא הופתע לגלות שמרינט לא הייתה שם....
"מרינט?! את שומעת אותי?! איפה את?!" אדריאן צעק בקול צרוד ובחוזקה בזמן שהוא יצא מהמחבוא בריצה וחיפש אחר מרינט האבודה.
מרינט, שרק לפני כמה רגעים ספורים יצאה מהמחבוא בחצר האחוזה בו שינתה צורה, שמעה את הצעקה והבינה מה קרה.
"אוי לא..." היא אמרה לעצמה בחשש.
"מה אעשה? מה אעשה?" היא שאלה את עצמה בזמן ששמה את ידה על מצחה והחלה לחשוב על תירוץ.
אבל לפני שהספיקה לעשות זאת, היא שמעה מישהו קורא בקולה.
"מרינט!!!"
זה היה אדריאן.
אוי לא...
הוא רץ אליה במהירות וחיבק אותה חזק.
הוא דאג לה כל כך...
"את הפחדת אותי כל כך!!!" הוא אמר בזמן שהוא ממשיך לאחוז בחוזקה במרינט.
מרינט הייתה מופתעת כל כך שלא הצליחה לחבק אותו בחזרה.
"איפה היית?!" אדריאן דרש לדעת.
"אני-" מרינט ניסתה להשיב אך לפני שהספיקה נקטעה.
"למה יצאת משם?! אמרתי לך לא לצאת!" הוא אמר בזמן ששבר את החיבוק והסתכל ברצינות בעיניה הכחולות של מרינט.
"טוב, זה-" מרינט אמרה ונקטעה בשנית.
"איך יכולת לצאת מהמחבוא?! זה כל כך מסוכן!! מה אם קטאומוי הייתה פוגעת בך?!" הוא אמר בדאגה כשעיניו הירוקות ממשיכות לנעוץ מבט בעיניה של מרינט.
"אז חתול שחור היה בא כדי להציל אותי" אמרה מרינט וחייכה חיוך קטן ונבוך.
היא השאירה את אדריאן בהלם.
"אבל... מה אם הוא לא היה בא?" הוא אמר לפתע.
"אני סומכת עליו..." מרינט אמרה בביטחון. "הוא אף פעם לא אכזב אותי... הוא בהחלט היה בא".
עיניו של אדריאן נצצו לפתע. הוא הרגיש תחושת חום מתפזרת על פניו והבטן שלו התהפכה פתאום בבת אחת.
"... ואם הוא בכל זאת לא היה מצליח לבוא," המשיכה את דבריה מרינט. "אתה היית בא להציל אותי במקומו" היא אמרה בלי לחשוב וחייכה חיוך רחב וכנה.
העיניים של אדריאן נצצו אפילו יותר. פתאום היה לו ממש חם. מאוד מאוד חם. אבל עכשיו לילה... אמור להיות קריר... אז איך כל כך חם לו? הוא ברצינות מרגיש כאילו החום בפריז כרגע הוא 40 מעלות.
ואז מרינט הבינה מה היא אמרה. היא נלחצה ומיהרה להסביר את עצמה. "מ- מה שהתכוונתי זה שנראה שכל כך דאגת לי שהיית מסוגל אפילו להילחם בקטאומוי עבורי..." היא אמרה במהירות וצחקה במבוכה. היא הבינה שוב את מה שאמרה ונלחצה עוד יותר "כאילו- אני מתכוונת- אתה-"
ולפני שהספיקה להמשיך לדבר אדריאן משך אותה לחיבוק. החיבוק היה חזק וצמוד אפילו יותר ממקודם.
מרינט הייתה כל כך מופתעת ומבולבלת אך לאחר כמה שניות היא יצאה מההלם וחיבקה את אדריאן בחזרה.
גם אדריאן היה מופתע ומבולבל כשהבין מה הוא עושה.
מה קורה לי? הוא חשב לעצמו.
בחיים לא הרגשתי ככה... זה... כל כך מוזר...
כל מה שאני יודע שאני לא רוצה לשחרר את מרינט עכשיו... או אולי, בכלל?...
מה קורה לי?!
למה אני מרגיש ככה??
אני צריך להפסיק את זה.
עכשיו!
לפתע אדריאן שבר את החיבוק אך המשיך לאחוז בידיה של מרינט והסתכל עליה מבולבל מעט.
היא הסתכלה עליו בחזרה באותה הדרך.
השניים נעצו מבט זה בזו מספר שניות עד שלפתע הם חשו במישהו צופה בהם.
הם סובבו באותו הזמן את הראש כדי לראות מי מסתכל.
זו הייתה קגאמי.
"קגאמי..." אמר אדריאן. "את בסדר? את מרגישה טוב יותר עכשיו?" הוא שאל בלחץ ובמבוכה בזמן ששחרר את ידיה של מרינט.
אך קגאמי שתקה.
"תקשיבי," הוא המשיך. "אני-"
"אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר, אדריאן. רק אני ואתה..." קגאמי אמרה לפתע.
"כן... כן, את צודקת..." אדריאן אמר, הלך לכיוונה והשאיר את מרינט המומה ומבולבלת בחצר.