אוהב לנצח, גם אם זה קשה

אפילוג

נ. מ. אנבת'

היום הזה היה כל כך שגרתי, בחיים לא הייתי מנחשת שככה הוא יסתיים.

התעוררתי מוקדם כמו תמיד, הכנתי לעצמי קפה וכריך והתיישבתי בסלון והתחלתי לעבוד על כל מיני שירטוטים ישנים שכבר מזמן הייתי צריכה לעבור עליהם וכל פעם, מסיבה אחרת, דחיתי.

הרגשתי בחילה, אבל כזאת שפעם הייתה מזהירה אותי לפני דברים רעים, למרות שכבר למדתי להכין קפה כמו שצריך כבר מזמן, לפעמים עדיין פישלתי, ולפעמים פרסי קונה קפה לא טוב.

רק סביבות 12 וחצי קלטתי שפרסי לא התעורר ועליתי לחדר להעיר אותו, מצד אחד הוא צריך לקום הרי עוד רגע צהריים, מצד שני מגיע לו לישון.

באוגוסט פרסי הולך למחנה להדריך חניכים חדשים, בנוסף ללימודים שלו באוניברסיטה, ככה שכל לילה הוא חוזר מותש ואני צריכה לגרד אותו מהמיטה כדי שיקום ללימודים.

אבל היום פרסי בבית, ככה שהוא לא היה צריך לקום מוקדם ועדיין, זה לא מאפשר לו לישון כל היום.

נכנסתי לחדר השינה שלנו ונשענתי על הדלת, משום מה נהנתי לראות את פרסי ישן, הוא תמיד נראה טוב כל כך אבל זו לא הסיבה האמיתית.

כשפרסי ישן הוא נראה פגיע, בניגוד ליום רגיל, שבו הסיכוי לפגוע בפרסי ג'קסון שואף לאפס, כשהוא ישן הוא כזה פגיע ואני תמיד מרגישה דחף לחבק אותו חזק ולא לעזוב.

התקרבתי בקשט והתיישבתי לידו
"פרסי" לחשתי "אתה צריך לקום".

לאט לאט פרסי פתח עיניים, כשהוא ראה אותי הוא חייך אלי את החיוך שאני כל כך אוהבת.

"בוקר טוב חכמולוגית" הוא אמר
"אתה צריך לקום" אמרתי שוב "כמעו צהריים"
"אני קם" פרסי הבטיח
"טוב" חייכתי "אני עובדת למטה".

פרסי התמתח לאיטו ואני ירדתי בחזרה למחשב, בתקווה שאני אצליח לסיים את כל המשימות שלי לפני ארוחת הצהריים.

"פרסי אתה ער?" צעקתי
"אני ער כבר שנים!" פרסי ענה.

צחקתי, פרסי לפעמים כזה מטומטם.

הלכתי למטבח והכנתי קפה לפרסי, הכל היה בסדר, בדיוק התכוונתי להוסיף את החלב ואז הרגשתי את זה, את מה שהתעלמתי ממנו בבוקר.

נשפתי בקול, הבטן שלי התכווצה, חיכיתי שזה יעבור והכל יחזור להיות כרגיל, אבל כמובן שזה לא עבר, ויותר גרוע, זה רק הלך והחמיר.

פלטתי צווחת כאב בלתי רצונית, אבל לא יכלתי לעצור את זה, כאב לי כל כך, רק פעם אחת בחיים הרגשתי כאב דומה לזה,
כשטרטרוס חטף אותי ומחק לי את הזיכרונות.

"פרסי" לחשתי בתקווה שיבוא לעזרתי, אבל רק אחרי רגעים נוספים הבנתי שהוא לא שמע אותי כלל.

"פרסי!" הפעם צעקתי
"אנבת' את בסדר?" הוא צעק.

לא היה לי כח לענות לו, הכאב היה בלתי נסבל.