הלילה ירד והזמן חלף לאיטו. טום הרגיש איך החיים זולגים ממנו החוצה, טיפות דם קטנות נמצצות על ידי היתושים ונוספות לביצה הגדולה, חלקו הימני של גופו בער בכאב תמידי. הוא חלם על ילדותו. הוא שיחק ערום למחצה באמצעו של יום קיץ חם בחצר ביתו. אימו קראה לו, לבושה בתחתונית לבנה בלבד, מושיטה לעברו כוס לימונדה קפואה. הוא זכר את הטעם. חמיצות מתוקה מעורבבת עם גושישי קרח זעירים המתפצפצים בחלל הפה, מתערבבים עם גבישי הסוכר.
הוא התעורר לשמע צרחותיה של הבחורה באפלה המוחלטת.
"עזוב אותי, חלאה, עזוב אותי".
האסיר נאנק וגנח "סתמי, כלבה, סתמי או שאני זורק אותך למטה".
היא יללה ובכתה והאסיר המשיך לגנוח. טום שמע קול קריעת בגדים וזעקות כאב.
"סתמי" גנח האסיר וקולו חנוק מתשוקה "או שאני .."
האסיר השמיע נאקה אחרונה והקולות פסקו. דממת מוות אפפה אותם וטום תהה כיצד הצליח האסיר להגיע בחשיכה הזו אל הבחורה.
קול זעקה נשמע וחבטת גוף במים.
"אופס" אמר האסיר ונדם לשמע פכפוך המים הנמרץ.
הם לא יכלו לראות כלום, רק לשמוע את זעקותיה של הבחורה בעוד משהו תופס וגורר אותה עמוק אל תוך הביצה, אל מתחת לפני המים. כל מה שנותר ממנה היו קולות פכפוך בועות ורעש הגלים הנשברים אל גזע העץ.
"בן זונה" מלמל טום אל החשיכה.
"שתוק, חרא קטן" ענה האסיר "אם לא הרגל השבורה שלך, היית עושה את אותו דבר".
הוא נשאר ער שעות ארוכות, רועד מחימה, בוער מחום.
