אקדמית ווינסטון

פרק 2

צעדנו ליציאה משדה התעופה, מקס ולואיס כבר מתחננים בקפידה את המסיבה הראשונה שלהם בקולג'.
קרני השמש הסתיוית החלושות של לונדון פגעו בפני בשעה שיצאנו מהמבנה לעבר הכביש, שם חנו מוניות עגולות רבות צבען שחור מבריק, ריח חם של תחילת הסתיו עדיין עומד באוויר.

היסטתי את שיערי החום ואספתי אותו לפקעת מרושלת ואני בטוחה שהעיפרון השחור שמרחתי ממש לפני הטיסה כבר מרוח בעקבות של פירורים שחורים על לחי. הופעתי הייתה מרושלת ותואמת את משך הטיסה, לכן לא התלהבתי.

נשמתי לרווחה נותנת לאוויר החמים למלא את ריאותי בחופש, החופש הראשון שלי.
בבית הייתי כמו ציפור בכלוב עשוי זהב, כלוב רחב מדי וגדול. אני אוהבת את ההורים שלי אבל הם עשויים להיות לוחצים מדי ומגוננים בצורה מוגזמת לפעמים.
אני עדיין מתקשה להאמין שהם נתנו לי ללכת אומנם לאחר המון טיעונים ושכנועים שאני ואחי הגדול עבדנו עליהם במשך חצי שנה מפרכת ותהליך מיגע, הם נכנעו. למדתי בחינוך ביתי עד לתיכון ואם להודות זה לא היה כזה נורא, או שפשוט לא ידעתי טוב מזה.

חיי חברה זה היה משהו שהיה קשה להשיג בבית שלי, הורי התנגדו בכל תוקף לקשר שאינו בא מקרוב משפחה או מכרים קרובים.
לי ולאחי היה קשה לרכוש חברים אבל שוב זה לא היה כזה נורא כשלא ידעתי טוב מזה,לא ידעתי על הילדים בגילי שמסתובבים ברחובות עד שעה מאוחרת בחבורות גדולות, שותים אלכוהול זול,חווים מערכות יחסים שבורות ופשוט חיים את החיים שלהם. הילדים שהלכו למסיבות ונהנו מחיי הנוער הרגילים שעליהם לא ידעתי עד התיכון וגם אז חברים היה בגדר אסור, ואולי זה לטובה? זה שלא ידעתי.
זה רק מנע מרדנות ואכזבות עתידיות והכמיהה לחברה שונה, אולי הורי צדקו אחרי הכל?

בתיכון שגם הוא לא היה תיכון טיפוסי, הכרתי את חברי היחידים והבנתי שהורי טעו.
הם היו הריגוש החדש לי וגם היחיד שלי, התחושה הזאת של אישיויות אחרות ודעות שונות משלי ומשל משפחתי הוו ריגוש מסויים אך גם מהר מאוד התפוגג כאשר הותלו עלי המון איסורים נוספים כמו- להגיע מבית הספר ישר הביתה בעזרת נהג פרטי, לא להזמין אף אחד הביתה או ללכת לבתים של אחרים, בלי להיפגש לקבוצות למידה, בלי שום חיים לאחר שעות בית הספר, שלא לחשוב על מסיבות. זה לא היה כזה גרוע אחרי הכל או לפחות ככה חשבתי.

אבל עכשיו, החופש הזה בלהיות רחוקה אלפי קילומטרים מהבית ומהחינוך הנוקשה של הורי עורר אותי לחיים אך גם משאיר בי עקבות של חשש, חשש מהלא נודע שמתקרב בצעדי ענק עם ההתחלה החדשה והמקום החדש ללא השגחה צמודה. פלטתי את האוויר מפי חלושות, משחררת את מחשבותי מהכבלים של הבית, אומרת לעצמי להתמקד במטרה- לימודים.

עיני דילגו בין האנשים המסתדרים בתור לאוטובוס עירוני ומושיטים כרטיסי נסיעה לנהג האוטובוס, משפחה בעלת שני ילדים קטנים שצעקו בשמחה בעוד רצים מסביב להוריהם, זוג ממוצא מזרחי עולים לאחת המוניות השחורות, שלושה נערים גוררים את המזוודות שלהם במורד המדרכה המובילה לרכבת התחתית.
עד שלבסוף פגשו עיני בלואיס.