קליי הגיע לבקר את אלינור בקולג'. אני יודע את זה, כי אנחנו יושבים בסיפרייה, שלושתנו, בזמן שאני לא עושה דבר, היא מתייעצת איתו על הלק הבא שכדאי לה לעשות. "זה באמת לא משנה, אלינור. זה רק לק." הוא אומר, ואני יכול לדמיין אותו מגלגל עיניים. הוא אמר שהוא מתכנת, אבל הוא לא נשמע כמו אחד כלל. תמיד חשבתי שמתכנתים הם חנונים כאלה, אבל נדמה שהוא ההפך הגמור מכך. בנוסף, קולו כשהוא מדבר איתה הוא ההפך המוחלט מקולו כשהוא מדבר איתי. מה קורה כאן? מה אני מפספס?
"זה לא רק לק! אתה לא שם לב?!" קולה עולה בכמה אוקטבות, כעס ברור בדבריה. אני מכווץ את גבותיי, יכול לדמיין את אי ההבנה בעיניו של קליי. מה לעזאזל עובר על החברה שלי, הוא לבטח שואל את עצמו. גרירת כיסא, ואני משער שזו אלינור שקמה. היא דופקת ידייה על השולחן, דפים מרשרשים ועפים על הרצפה. "אני לא יודעת מה עובר עליך, אבל אתה מתנהג כמו בן זונה אמיתי!" היא צועקת, לחשושים מתחילים להקיף אותנו. אני משפיל את ראשי, מרגיש את שיערי מכסה את פניי. ידיי משחקות עם שרוולי החולצה, ואני לוקח נשימה עמוקה, מתכנן לשאול אם כדאי שאתן להם פרטיות כשאלינור נושפת בכעס. "יודע מה? פאקינג וואטאבר. אני סיימתי." אבל זה בכלל לא נשמע כאילו היא סיימה. אני נושך את שפתי התחתונה כשהיא מתרחקת, תוהה כיצד ארים את הדפים שהתפזרו.
נגיעה קלה על כתפי, אני קופץ בבהלה. "מצטער שהיית צריך לראות את זה, ג'ין." קליי אומר, בקולו אין אפילו רמז על הוויכוח שלו עם אלינור. אני יכול להבין זאת, היא לבטח מגיבה כך על כל דבר קטן. אני מגחך אחד נטול הומור, "טוב, זה לא שבאמת ראיתי, נכון?" ואני יודע שזה אכזרי כלפי קליי, כי הוא אינו אחראי למצב שלי, אבל לא יכולתי שלא להגיב זאת. קליי מקלל בלחש, וחצי חיוך עולה על פניי.
אצל האנה, אני מספר את שהיה. "אחרי שאלינור הלכה, קליי נשאר לעזור לי. הוא לא נשאר הרבה, כי הוא היה צריך ללכת לעבוד, אבל עדיין הוא לא היה חייב להישאר." אני אומר לה, שומע אותה מהמהמת. "אני מבינה שיוצא לך לבלות עם קליי הרבה זמן. היית מחשיב אותו אדם קרוב, או חבר?" השאלה שלה מכה בעצב שלא ידעתי שקיים. לבי מאיץ פעימותיו ואני פוער עיניים. ידיי מזיעות; אני מאגרף אותן. מה לעזאזל? למה אני מרגיש כך בעקבות שאלה כל כך פשוטה?
"ג'ין? על מה אתה חושב? תשתף אותי." אבל אינני יודע כיצד לומר זאת. האם קליי נחשב חבר? לא דיברתי איתו הרבה, ואינני מרגיש כאילו יש לנו על מה לדבר. אך כשאנחנו מדברים, אינני יכול להתעלם מההרגשה שאני מכיר אותו, שנפגשנו בעבר. הוא חם וכן ומשעשע לפעמים, וכשהוא מספר סיפורים מהעבודה שלו הוא תמיד דואג שיהיו מצחיקים. הוא אפילו דאג לארח לי חברה כל אותו היום לאחר שאלינור עזבה, והסיע אותי לבית, ולא נסע עד שנכנסתי לבית. אני פותח את פי, אך אף קול לא יוצא. אני מנסה שוב, רק כדי להחניק החוצה שאני לא יודע, אני לא יודע. למה זה כל כך קשה? זה מעולם לא היה קשה כל כך להגדיר חבר.
YOU ARE READING
𝐁𝐋𝐈𝐍𝐃𝐄𝐃 𝐿𝒪𝒱𝐸 | BL
Teen Fictionג׳ין איבד את ראייתו ואת בני משפחתו בתאונה מצערת. כעת, הוא גר אצל דודו, מייקי, אחיו של אמו. ג׳ין צריך להתמודד עם עולם אחר ממה שהכיר, אפוף צללים ושדים, ובני משפחה שלא היו עוינים כלפיו לפני העיוורון, אך עכשיו רואים אותו כבנו של השטן. הוא נאלץ לנסות ל...
