ליאו מתנהג מוזר. אינני יודע איך להסביר זאת. עבר שבוע מאז סיפר לי מדוע התרחק ממני, אף על פי שזה לא הסביר הרבה. מדוע שזה שאדם עיוור אנס אותו יגרום לו לשנוא אותי? הרי הוא זה הוא ואני זה אני, אנחנו שני אנשים עיוורים שונים לגמרי, והעובדה שאני עיוור לא תגרום לי לאנוס מישהו סתם ככה. כיצד יכול הוא לחשוב זאת עלי, שהרי הוא מכיר אותי; הוא יודע שלא אעשה משהו כזה!
אני חושק את שיניי, הלוואי שהיה משהו שיכולתי לעזור לו בו. חוץ מלהקשיב לו, אינני יכול לעשות דבר.
לארוחת הערב הזמנו אוכל תאילנדי, כי מייקי היה עייף מידי כדי להכין אוכל, ומאסנו באוכל של רוזי. "אז," מייקי אומר בין לעיסות, "שמתי לב שהתקרבתם, אתה וליאו," ראשי מיד מזנק מעלה, עיניים פעורות; איטריות נופלות מפי. "מ-מה?" הלוואי שיכולתי לראות את הבעת פניו של ליאו, לדעת אם זה בסדר שאגיד למייקי שהתקרבנו, שאמנם לא חזרנו להיות מה שהיינו, אבל עשינו צעד אחד בכיוון הנכון.
אינני שומע תגובה מופתעת מכיוונו של ליאו, תוהה אם אני חושב יותר מידי על שאלתו של מייקי; על תגובתו של ליאו. רוזי מגחכת, ״למה שליאו יתקרב אליו,״ היא אינה שואלת, יותר קובעת עובדה. לפתע, אינני רעב יותר. מייקי נאנח, מניח את הכלי שאכל איתו על השולחן, ״כבר דיברנו על זה, רוזי.״ הוא אומר, נזיפה בקולו. היא נוחרת בבוז ואני יכול להישבע שמגלגלת את עינייה. ״אל תזיין לי את המוח עם זה. כל הזמן זה רק ג׳ין וליאו, אבל מה איתי?!“ היא זועקת, כאב ברור בקולה. ״רוזי-“ מייקי קורא אחריה לשווא, כי היא כבר יצאה מהבית בטריקת דלת. הו, כמה אני מודה על העיוורון שלי ברגעים כאלה. שתיקה נתווית בנינו, ואני מניח שאני לא היחיד שאיבד את התיאבון שלו.
אחרי החוויה הלא כל כך מוצלחת של האוכל, ליאו עולה איתי לחדרי. ״השתמשת כבר בעט הזה שמייקי הביא לך?״ הוא שואל, סקרנות בקולו. ״עדיין לא,״ אני אומר, מדדה את דרכי לכיוון השידה ומחפש את העט הדפוק הזה, שליאו הזיז ממקומו ומאז לא נגעתי בו. רשרוש של דברים, אנקה, ומשהו קר נוגע באצבעותיי. אני עוטף אותן סביב העט. ״טוב, תביא לי בגד,״ אני אומר, ליאו מיד מציית; הבד מתחכך בידי. אני ממשש את החולצה עד שמוצא את הפתקית ומצמיד את העט אליו, לוחץ על הכפתור ואז - ״חולצה כחול נייבי, לוֹגוֹ של מלחמת הכוכבים“ וזה קולו של מייקי. אני מכווץ את גבותיי, ״ממתי יש לי חולצה כזו?“ ליאו צוחק, אחד ממש מתגלגל. ״אתה לא זוכר? היא אצלך כבר מלא שנים, פשוט שאף פעם לא אהבת אותה,״ הוא אומר, אני שומע רשרוש של דברים, משער שליאו הלך להביא לי עוד פריט לבדוק. ״ניסית את הטלפון? יש לך את המספר שלי? אני אכניס גם את של טיילר, אם אני לא אהיה זמין...״ מדוע שבכלל ארצה להתקשר לטיילר כשאצטרך עזרה? הוא האדם האחרון שאסמוך עליו! אני רוצה לומר, אך שותק, חותם את פי ונושך את הלשון.
ידו נוגעת בכתפי לפתע, אני נבהל, מקווה שנראה מספיק כועס עם גבות מכווצות, ״מה לעזאזל, ליאו? אל תעשה את זה שוב!״ אני נוזף, לבי פועם במהירות בחזי. הממזר שמולי צוחק כאילו קרה עכשיו הדבר הכי מצחיק בעולם. אני מגלגל את עיני, אבל חיוך מתפשט על פניי. לרגע, זה מרגיש כאילו חזרנו בזמן, לתקופה שבה הכל היה טוב יותר ויכולתי לראות את הדמעות זולגות מעיניו, ואת החיוך עם השניים העקומות שלו והגשר ששם לא הרבה לפני התאונה. לרגע, היו לי עיניים שוב.
החיוך שלי מיד נמחק מפניי, ולבי פועם בכאב. מחשבות רצות בראשי וקולות שלא שמעתי זמן רב חוזרים. ״ג׳ין?“ ליאו שואל חרש, קולו בקושי עובר את גבול הלחישה. אני משפיל את ראשי. ״אני בסדר,״ אני אומר, אבל אני אינני בסדר. אינני בסדר כבר זמן רב. חיוך מאולץ תופס מקומו על שפתיי, ״בוא ננסה את הטלפון, תן לי להתקשר אליך,״ אני אומר, משנה את הנושא. משנה את האווירה. ועדיין, יש משהו אפל באוויר. שתיקה הולכת ומכסה אותנו, אף על פי שאנחנו מדברים וצוחקים. אני מרגיש שאני נושם עשן, וראשי סחרחר. בכל זאת, אינני מראה סימן לכך שאני חווה מערבולת של רגשות.
טיילר ישן אצלנו באותו היום. ליאו הופתע מכך, גם. טיילר פשוט הופיע בדלת ביתנו וביקש להישאר לישון, ולאחר מכן הוא וליאו הסתגרו בחדר ולא יצאו. מייקי ואני ישבנו בסלון, השעה הייתה די מאוחרת בלילה. הוא ראה סרט, אני ליטפתי את מיכּי. ״רוזי לא תישן כאן היום,״ הוא אומר לפתע. אני פונה להביט בו, מכווץ את גבותיי, ״למה?״ שואל. הוא נאנח בעייפות, ואני יודע שהוא מעסה את רקותיו. ״בכנות, אני לא יודע יותר. חשבתי שהיא תהיה שונה, אבל זה תמיד אותו הסיפור איתן,״ קולו עייף; לבטח היה לו יום קשה במשרד היום, וכאילו שאין זה מספיק - הוא צריך להתמודד גם עם השטויות של רוזי. ״אה, אני לא אתחיל לחפור לך על צרות של מבוגרים. איך היה לך היום? ראיתי שאתה וליאו ביליתם את רובו יחד.״
למרות שאינני רוצה להעביר נושא, במיוחד לא לאחד העוסק בי, אני עונה לו. "היה כיף, הרבה זמן לא הייתי ככה עם ליאו," איך מייקי חווה את זה שליאו ואני התרחקנו? האם דאג? האם הבחין בכך בכלל? מן הסתם שהבחין, זה לבטח היה בלתי אפשרי לא להבחין, שפתאום מהחברים הכי טובים עשינו סיבוב של מאה ושמונים מעלות, והפכנו חתול ועכבר. "הוא באמת אוהב אותך," מייקי אומר, העלטה צורחת לי שאלה שקרים. הכל שקרים.
כיצד אוכל להאמין למישהו כשאינני רואה? האם עיניו ריצדו בחדר באשמה על השקר? האם נגע קלות באפו, סימן ברור לכך ששיקר? כיצד אוכל לדעת...
ידיי אוחזות בפרוותו של מיכּי חזק מידי, הוא מייבב. אני מיד מתנצל, כשהוא מלקק את ידי אני יודע שסלח לי.
"אני לא יודע מה קרה לו," מייקי אומר, אינני פונה להביט בו. "אני אפילו לא חושב שזה קשור אליך, שהוא התרחק פתאום," הוא אומר דברים שאני כבר יודע, ואני תוהה אם ליאו סיפר גם לו... למרות שאין זה הגיוני, כי אם אכן סיפר, מייקי לא היה מנסה להוציא זאת ממני. "אולי," אני אומר, כשמבין שמייקי השתתק כי חיכה לתגובה ממני. "ואולי הוא סתם כעס על זה שלקחתי את מקומו." ואולי הוא חווה טראומה, ועם כמה שניסית להיות שם, מייקי, לא היית שם מספיק. אבל אין זו אשמתך. זו אשמתם של האנשים החולים שהעיזו לפגוע כך בנער.
"אני לא חושב, ג׳ין. ליאו אוהב אותך, אתה החבר הכי טוב שלו."
הלוואי שיכולתי לראות את עיניו. הלוואי והייתה לי האפשרות לדעת אם הוא משקר. "מייקי, אתה יודע שאני עיוור," אני אומר, קולי חנוק. אני יכול לדמיין את המבט המבולבל בעיניו, תוהה מדוע אני אומר זאת. "קל לרמות אנשים עיוורים, אבל זה קשה כשהאמון ששבור הוא האמון שלי." במילים אחרות, זה היה כאילו אמרתי: "אני לא מאמין לך, מייקי."
"It's easy to decieve, but it's hard when the trust that's broken is mine" (Everybody Lies, Jason Walker)
YOU ARE READING
𝐁𝐋𝐈𝐍𝐃𝐄𝐃 𝐿𝒪𝒱𝐸 | BL
Dla nastolatkówג׳ין איבד את ראייתו ואת בני משפחתו בתאונה מצערת. כעת, הוא גר אצל דודו, מייקי, אחיו של אמו. ג׳ין צריך להתמודד עם עולם אחר ממה שהכיר, אפוף צללים ושדים, ובני משפחה שלא היו עוינים כלפיו לפני העיוורון, אך עכשיו רואים אותו כבנו של השטן. הוא נאלץ לנסות ל...
