מטפל. מייקי שאל אותי אם אני חושב שזה יעזור לי, ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני חושב שזה יעזור לך, הוא אמר לי. תקח את הזמן לחשוב על זה. אתה כמו בן בשבילי, ג׳ין.
אולם אינני רוצה לחשוב על זה, אינני צריך מטפל. אולי חבר או שניים, אבל לא מטפל.
"אתה חושב שהוא יסכים?" רוזי שאלה חרש, וכשהבנתי שגם רוזי נוכחת בשיחה, ידעתי שזה יהיה משהו רגעי, כמו המורה לברייל שהסכימה אליו, אבל ביטלה כי "הוא עלה יקר מידי", וכי "איננו יכולים להרשות לעצמנו מורה כזה יקר", למרות שלאחר שאמרה זאת, הבנתי שהיא קנתה לעצמה כמה בגדי מעצבים יקרים. במקום לסרב לטיפול, פשוט שתקתי והבטתי מטה, חיכיתי שיפנו את הסלון וישאירו אותי עם השדים שלי, שאף מטפל לא יוכל להעלים.
נדמה שככל שאתה שונא את השדים שלך יותר, כך הם נעשים נוראיים יותר.
"אני יוצא!" ליאו קורא, טורק את הדלת אחריו. אני מיד מזדקף, האם נרדמתי? זה כל כך מבלבל, מתסכל, שאף על פי שפקחתי את עיניי, אינני רואה את העולם באמת. אינני מקיץ משנתי, ומסיוט אחד אני עובר לאחר שלא ישתנה בכוח המחשבה, ושאינני יכול להתעורר ממנו. מיקי נובח, כאילו בתגובה לדבריו של ליאו. אני מכסה את עיניי בזרועי, גונח בתסכול. שומע את מחוגי השעון נעים; תיק-תק, תיק-תק, אולם אינני מסוגל לדעת מה השעה. הזמן נע אבל אינני באמת עד לכך, והכל נדמה למסטיק שרק נמתח ונמתח ונמתח ולעולם לא מפסיק להימתח. אני סקרן לדעת כיצד עיוורים אחרים מבלים את זמנם, בהיעדר המון אמצעי שעשוע המצריכים ראייה. אני נאנח, מתיישב על הספה ומחפש את השלט על גבי השולחן או זרוק על הספה, היכן שהוא. לאחר כמה זמן שאינני מוצא אותו, אני מתייאש, יודע שרוזי הניחה את השלט במקום שלא אמצא אותו גם אלמלא הייתי עיוור.
במקום זאת, אני נעמד, מחליט לצאת ולשבת בחוץ. בבוקר שמעתי את מייקי אומר לרוזי שזה יום נהדר ללכת לים. רוזי צחקה, ודבריה עדיין מהדהדים בראשי: "כן, אבל מה תעשה עם העיוור? הוא לא יוכל להיכנס לים, אבל גם לא יוכל לשבת בשמש. הוא מיותר, מייקל."
אינני מבין מדוע החליטה שאינני מסוגל לשבת בשמש, שהרי זה מה שאני עושה רוב היום, פאקינג יושב.
אני מדדה את דרכי לעבר הדלת האחורית, שזכרתי שהייתה איפשהו במטבח, וכשמוצא אותה, מיכּי רץ דרכו לכיווני, ציפורני רגליו שורטות את הרצפה, ואז אני מבחין בכך: אין צלצול של פעמון. האם רוזי הורידה את הפעמון מהקולר של מיכּי? מדוע מייקי נתן לה לעשות כן? האם התווכח איתה? ומתי, לכל השדים והרוחות, זה קרה?
"אוי..." אני נושף, עוצם את עיניי ולוקח נשימה עמוקה. מדוע מנסה היא, באופן תמידי, לגרום לי להרגיש רע? אינני גורם להם להוצאות מיותרות, ואינני מתלונן, אז מדוע היא שונאת אותי כל כך? ולחשוב שרק לפני שנתיים היא ומייקי קנו לאחותי ולי אופניים...
כיצד מגבלה גופנית יכולה לשנות לפתע את דעתה עלי? נשארתי אותו הילד שהיא הכירה, כמובן, רק שאותו הילד אינו יכול לראות, אבל האופי שלי לא השתנה... אולי נעשה דיכאוני יותר, שחור יותר, אך זה עדיין אני, אותו הילד שכה אהבה.
דמעות צורבות בעיניי, ואני חושק שיניים בחוזקה. פאק.
פאקינג בכיין, קול קורא באחורי ראשי, וציפורניים חדות אוחזות בגרוני, מקשות על נשימתי. פאקינג בכיין.
YOU ARE READING
𝐁𝐋𝐈𝐍𝐃𝐄𝐃 𝐿𝒪𝒱𝐸 | BL
Teen Fictionג׳ין איבד את ראייתו ואת בני משפחתו בתאונה מצערת. כעת, הוא גר אצל דודו, מייקי, אחיו של אמו. ג׳ין צריך להתמודד עם עולם אחר ממה שהכיר, אפוף צללים ושדים, ובני משפחה שלא היו עוינים כלפיו לפני העיוורון, אך עכשיו רואים אותו כבנו של השטן. הוא נאלץ לנסות ל...
