𝐁𝐋𝐈𝐍𝐃𝐄𝐃 𝐿𝒪𝒱𝐸 | BL

Leo Is Struggling Too

ליאו מתקשה גם, כמוני. אני חושש שהוא מתמודד עם אותם השדים שאני מתמודד איתם, ואולי גרועים יותר. ביום לאחר שחזר, הוא הסתגר בחדר ולא יצא ממנו; טיילר נשאר לישון אצלו, והשתדל לדאוג לו. רוזי נהייתה שקטה לפתע, ובכל היום שלאחר שליאו נמצא, היא לא דיברה כלל ובקושי אכלה. אינני מבין מדוע, שהרי ליאו איננו בנה, והיא אינה אשמה בכך שהוא ברח פתאום. אני זוכר כיצד סלדה מליאו בהתחלה. כשגילתה שלמייקי יש ילד, היו הם בדייט השישי כבר. אני זוכר את התגובה שלה, זה היה כשמייקי הזמין אותה לארוחת שישי יחד איתנו ועם סתבא, כי רצה להכיר אותה למשפחה. כשהגיעה והתיישבה אל השולחן, חשבה שליאו הוא אחי. המבט המאוכזב בפניה כשגילתה שליאו הוא בנו שלי מייקי לא יסולא בפז. החיוך על פניה נמחק ברגעים בודדים, ופיה נשאר פעור קמעה.
באותו הלילה דמעותיו של ליאו לא חדלו מרדת, ואני הייתי חברו הטוב, בן דודו הקרוב ביותר, ותמכתי בו וחיבקתי אותו ואהבתי אותו, עד שרוזי התרגלה לרעיון שיש לגבר שהיא אוהבת ילד, ואימצה אותו אליה.

יומיים לאחר מכן, רוזי חזרה לתפקד, וטיילר היה מגיע אחרי הקולג׳; לפעמים לבד, לפעמים עם חברים מקבוצת נבחרת השחיה. הוא לא פנה אלי אף לא פעם אחת, ואינני יכול שלא להודות על כך. אינני יודע מה הייתי אומר לוּ היה הוא פונה אלי. אפשר שהייתי שותק, אפשר שהייתי צועק עליו ומטיח בו קללות.
חמישה ימים אחרי, ליאו יצא לאכול איתנו ארוחת צהריים, אחרי שטיילר צעק עליו שיתגבר, ושיפסיק להתחבא כך. מייקי לא היה בארוחת הצהריים, אז אלה היו רק אנחנו.
ליאו ישב ליד רוזי, ואני ליד טיילר (אינני יודע כיצד או מדוע בחרו לסדר כך את מקומות הישיבה סביב השולחן, ואני תוהה כיצד לטיילר יש את האומץ להתקרב אלי).
"אני חושבת שאנחנו חייבים לך תודה ענקית, טיילר, שמצאת את ליאו," רוזי אומרת, ונשמעת, להפתעתי, כנה יותר משהייתה עד עכשיו.

"אהמְ, את לא צריכה להודות לי בכלל, זה שטויות," דרך קולו אני יכול להרגיש את האדמומיות בפניו, ואינני מבין כיצד אדם שכל כך בטוח בעצמו בדרך כלל מובך כשאישה מבוגרת מודה לו על שהציל את בנה החורג. לוּ רק היה מובך כך אחרי שנישק אותי... "חוץ מזה, גם ג׳ין עזר בחיפושים!" טיילר אומר לפתע, קולו עולה בטון. הוא מכחכח בגרונו. "הוא עזר בהתחלה, אבל התעייף די מוקדם, ולמרות שהתעקש להמשיך אני התעקשתי שיחזור לישון..." שקרן! אני רוצה לצעוק. זעם מצטבר בתוכי, ואני מאגרף את ידיי בחוזקה. אולם קול בתוכי אומר שזה עדיף כך, שהרי רוזי אינה יכולה לדעת על כך שטיילר נישק אותי, ואם ליאו ידע זאת, צפוי לי גיהינום מסוג אחר, וזה אפילו יכול לפגוע בחברות של ליאו וטיילר.

"גם ג׳ין עזר?" רוזי שואלת, ואני רוצה לגחך משום שנשמעת כה מזוייפת, כה מופתעת, כאילו אינני מסוגל לעשות דבר משום שאני עיוור. "אני לא חושב שאתה יכול לקרוא לזה עזרה," ליאו אומר, ארס נוטף מפיו. קרקוש כלים, הבל חם מכה בפניי. "אני מתכוון, איך ילד עיוור יכול לעזור בכלל?" ואז הוא צוחק, כאילו הדברים שאמר היו ממש מצחיקים, משעשעים. "חה," אני יורק, "אתה ממש מצחיק, ליאו." אני מזייף צחוק, אחד משוגע, וחודל פתאום. "תשקול להיות סטאנדאפיסט, אה?" אני זוקר את סנטרי, קורא עליו תיגר; מאתגר אותו לענות. לוּ רק יכולתי לראות את הבעת פניו... "חה, מאוד מצחיק. לך תזדיין." הוא יורק. מישהו (רוזי, אני משער) מכה את השולחן, "למה אתם לא יכולים פשוט לאכול בשקט, הא? במיוחד כשיש לנו כאן אורח - אה, וג׳ין?" היא מנמיכה את קולה לפתע, "טיילר כבר מזג לך אוכל,"

שקט מכביד על האוויר, נהיה סמיך ונדמה שאפשר לטעום אותו עם האוכל. אני מופתע שטיילר הוא זה שמזג לי את האוכל. מדוע עשה זאת? האם זו דרכו שאסמוך עליו שוב, ויעשה משהו חמור יותר מנשיקה? אם זה אכן כך, הוא צריך לדעת שאינני כזה תמים. אינני סומך עליו כלל, ואני לא אסמוך עליו בעתיד, לעולם.
"טוב, סיימת, טיילר? בוא נעלה," ליאו אומר לפתע, אני משער שהוא קם והתחיל כבר להתקדם לכיוון החדר ללא טיילר כשרוזי מדברת, "לפחות תיקח את הצלחת שלך לכיור, ליאו!" ואז בקול שקט יותר, "לא, אין צורך טיילר, הוא ייקח בעצמו. תודה," אני מוכן להישבע שהיא עושה את הדבר הזה עם העיניים, נוצצות וגדולות כמו שהייתה מביטה באבי כשהיה מפנה את הצלחות של כולנו, או כשהיה מציע לה עזרה בנקיון לפעמים, או כשאמי הייתה שוטפת את הכלים של ארוחת הבוקר שלנו.

בזכרוני, התמונות שטות לנצח לנגד עיניי. מאורעות העבר הן הדבר היחיד שאני מסוגל לראות, וזה מענה אותי.

במשך השבוע טיילר נשאר לאכול איתנו ארוחת צהריים וערב, ודאג תמיד לשבת לידי ולמזוג לי אוכל, אם מייקי לא היה עושה זאת לפניו. לילה אחד, הוא נשאר לישון אצל ליאו, אבל אני מוכן להישבע שחלק מהלילה הוא בילה על יד מיטתי, מבריש שערות ממצחי.

נקישה בדלת שהייתה פתוחה לרווחה מבהילה אותי. אני מסתכל לאותו אזור בתקווה כוזבת שאוכל לראות מי נכנס. על אף שכבר שנה עברה מאז איבדתי את ראייתי, אני בכל פעם מחדש מקווה לראות את מה שממשיך להתקיים, על אף שאינני רואה זאת. "ג׳ין," זה ליאו, ושריריי מיד נדרכים. מה הוא עושה כאן? מה הוא רוצה ממני עכשיו? האם בא לצחוק עלי כשאחד מחבריו מסריט זאת?
"ליאו, בבקשה, לא עכשיו," אני אומר חרש, קולי יוצא שבור ואני תוהה מתי לעזאזל הפכתי להיות כזה חלש. "אני רוצה קצת שקט עכשיו, עד שסוף סוף הם שתקו." הוא בטח מבולבל, אבל אינני מפרט את דבריי.

"רק רציתי להגיד לך את זה, ג׳ין, שאני מקווה שלא תקום בבוקר. נמאס לי שטיילר כל הזמן שואל עליך ומקרקר סביבך, למה אתה חייב תמיד לגנוב את כל תשומת הלב!" הוא נוהם בסוף. דברים שהתחילו בלחישה מסתיים ברעם ובכעס. אני חושק את שיניי. "אתה טוב יותר כמת, ג׳ין," הוא יורק, ארס צובע את החדר באדום. בדמיוני, לפחות.
דמעות זולגות על לחיי, אבל אני עושה כמיטב יכולתי להסתכל בכיוונו. "אולי אתה צודק, אולי זה כל מה שאני יכול להיות. אבל מה אם זה היית אתה, וזה לא היה אני?" אני שואל, קולי מהוסה. אני מתייחס לעיוורון, לשדים, לדיכאון ולמוות. "מה אתה רוצה ממני?" אני לוחש, ממלמל מתחת לשפמי. ואז, בקול חזק יותר, בקול גבוה הרבה יותר משאני מתכנן, בקול שבור יותר ממה שאי פעם שמעתי: "מה אתה רוצה ממני!"

"Maybe you're right, maybe this is all that I can be
But what if it's you, and it wasn't me?
What do you want from me?
What do you want from me?"
(W.D.Y.W.F.M, The Neighborhood)

מקווה שאהבתם את הפרק((:
בבקשה תצביעו, תגיבו ותעזרו לי לפרסם את הסיפור 🐨💕