𝐁𝐋𝐈𝐍𝐃𝐄𝐃 𝐿𝒪𝒱𝐸 | BL

My Cousin's Friend

They know my weaknesses, they know my secrets.
They know I am worthless.
Therefore they awaited while the darkness surrounded me, so they can destroy me all.

•

רוזי צופה באחת מהסדרות האלה שהיא אוהבת, הן משודרות בצרפתית, ואינני מבין מילה. מיכּאלאנג׳לו יושב בסמוך אלי על הרצפה, ראשו נח על רגליי והוא מילל בכל פעם שאני מזיז ממנו את ידי. השעה די מוקדמת, ככה הבנתי מרוזי, אבל אינני יכול לסמוך עליה כלל. עד כמה שאני יודע, היא יכולה גם להגיד לי שזה ערב או שעה מאוחרת בלילה, גם אם זה שקר.
זה יום שבת, את זה אני יודע כי מייקי בבית, והוא מכין ארוחת בוקר. ככה הוא אמר לי, לפחות.

רוזי פולטת נחירה לפתע, אני נבהל וקופץ במקומי, לבי פועם בחזי כמטורף. "תראה, זה קורע! אני אסביר לך - היא מאוהבת בו, ממש, והם צריכים להתחתן, אבל הוא מאוהב באחותה, ובוא נגיד שהוא עושה דברים לא כל כך קדושים עם שתיהן. הוא מרושע ממש, בונה לשתיהן תקוות ככה!" היא אומרת, קולה מדושן עונג, והיא צוחקת לאיד. אני מכווץ את גבותיי, רוכן עם ראשי לכיוונו של מיכּאלנג׳לו (או לפחות לאן שאני חושב שזה הכיוון) ולוחש, "היא דיברה אלינו, נכון?" אני יכול רק לנחש שמיכּאלנג׳לו מביט בי, וכשאינני מוכן לכך הלשון הרטובה שלו פוגעת בפי, ואני מיד מזדקף ומוחה את רוקו ממני בקריאות גועל. לפתע מישהו מתיישב על הספה, ומשהו נופל בחוזקה על שולחן הסלון.

"בוקר טוב, ליאו," רוזי אומרת, וליאו נוחר, רגלו נוגעת בזרועי ואני קופא במקומי, אינני מעז להניע אף שריר, שמא יתעצבן ויבעט בי לתוך השולחן, או ישפוך עלי מים, או יעשה כל דבר מרושע אחר שאינני מסוגל לחזות.
"טיילר צריך להגיע היום," הוא אומר, ויש לי הרגשה שהוא מסתכל עלי, אך אני משאיר את מבטי מקובע איפה שאני חושב שמיכּי נמצא. רוזי מהמהמת, "זה טוב, טיילר זה הגבוה ההוא, החתיך, נכון?" היא שואלת, ובקולה רוח שטות. אני יכול להרגיש את הקריצה שלה, ומנחש שיש לה את אותו חיוך שובב, כמו אז בתקופה לפני העיוורון.
אני חושק את לסתותיי, ומכריח את עצמי לא לחשוב על כך. תחשוב על דברים שמחים, אני אומר לעצמי, אבל קשה למצוא אור כשאתה מוקף בחשכה.

"למה את תמיד אומרת דברים כאלה על חברים שלי? חוץ מזה, אני לא גיי!" ליאו קורא, ואני משער שאוזניו אדומות, כמו בכל פעם שרוזי הייתה מקניטה אותו על חבריו. "את יכולה לשאול את ג׳ין, הוא בטוח ידע," הוא מוסיף, ואני יודע שהוא איננו כזה תמים; ליאו קורא עליי תיגר. "הו, אבל רגע! ג׳ין לא יכול לראות אותו!" הצחוק הנובע מפיו מלא ברוע, ומתוך החשכה אני מדמיין אותו מחייך את החיוך שתמיד היה לנבלים בסרטים, ואת הברק הזה בעיניים המיחל שאכאב. "גם לוּ יכולתי, אני לא הומו." אני מסנן דרך לסתות חשוקות, משתוקק להכות את הנער שהיה החבר הכי טוב שלי וכרגע הוא ההפך הגמור, וכל שנדרש לעשות זה לצעוד מעל לקו המפריד בין אהבה ושנאה. בין חברות ויריבות. לפתע הוא מניח את ידו על כתפי, מוחץ אותה. אני נשנק, שואף אוויר בחדות כשאצבעות חופרות בשקע הכתף שלי. "בטח שאתה לא." הוא לוחש, ארס נוטף מפיו, ואני רואה אותו בעיניי רוחי עם נוזל ירוק-חומצי נוטף מפיו, ולהבות מלחכות מאחורי עיניו, מאכלות את כל רגשי הידידות שהיו בנינו ולא יהיו עוד.