Yin&Yang {h.s}

Helford {20}

בפעם הראשונה בחיים שאזרתי אומץ ונתתי למישהו להיכנס לי ללב הוא לא חשב יותר מידי ופגע בי. זה הרגיש לי כאילו הוא צוחק עליי. כאילו ההארי של סוף השבוע שעבר היה מישהו אחר, ההארי שאני רציתי שהוא יהיה.

הדבר הראשון שחשבתי לעשות זה כמובן לרוץ לבכות אצל טרייסי אבל במחשבה שנייה, לא מתחשק לי כרגע לשמוע את ההטפות מוסר של ״אמרתי לך״.

ואז חשבתי ללכת לצ׳ארלי, אבל אני עדיין לא מספיק פתוחה איתו בשביל לבכות אצלו נהר של דמעות.

לבסוף מצאתי את עצמי מחוץ לחדרו של נייל. אני לא בטוחה למה בחרתי לבוא דווקא אליו, אני מניחה שזה בגלל שרציתי מישהו שינחם אותי ויהיה לאוזן קשבת מבלי לשפוט, ונייל הוא הבן אדם המתאים לזה. חוץ מזה, אנחנו ממש התחברנו בתקופה האחרונה ואני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו. לעומת אנשים אחרים.

כן, אני מתכוונת להארי.

לא עברה שנייה אחרי שטיקטקתי בדלת חדרו והוא כבר עמד למולי, לבוש גופיה לבנה חלקה ומכנסי כדורסל רחבים.

"איזי, את בוכה?" טון דאגה ברור נשמע בקולו.

לא היה קשה לנחש שעבר עלי משהו לפי הפרצוף העגום שלי והדמעות היבשות שלא טרחתי אפילו לנגב.

"אני יכולה לדבר איתך? כאילו ר-רק אם אתה לא עסוק, פשוט לא מצאתי אף אחד אחר ו-"

"בטח שאת יכולה, תיכנסי." הוא הכניס אותי לחדרו, סוגר אחריו את הדלת.

הוא התקדם לתוך החדר אבל אני נשארתי לעמוד בכניסה. "אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל." נשפתי החוצה, משליכה את ראשי לאחור ומרגישה שוב את הדמעות.

"את יכולה להתחיל בחיבוק." הוא הציע בחיוך חם, פורס את שני ידיו לצדדים.

חיוך קטן עושה את דרכו לשפתיי כשאני מתקדמת אליו ונכנסת בין זרועותיו, מחבקת אותו חזק ובלי לשים לב מתחילה לפרוץ בבכי. אני מרטיבה את חולצתו בעוד שהוא טופח קלות על גבי, אומר לי להוציא את הכל. אז כבר ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה שהחלטתי ללכת אליו.

"עכשיו שאת רגועה, את רוצה לספר לי מה קורה?" הוא שאל, לוקח את ידיי בידיו שאנחנו יושבים אחד מול השנייה בישיבה מזרחית על השטיח החמים בחדרו. המקור אור היחיד שיש בחדר הוא מנורה קטנה על השידה שמקרינה אור אדמדם ומסייעת לאוירה מרגיעה.

"אתה זוכר מה אמרתי בארוחת צהריים בקפטריה?" שאלתי, לא מסוגלת אפילו להוציא את שמו מבין שפתיי.

"ידעתי שזה קשור אליו, מה האפס הזה עשה לך הפעם?" הוא טלטל את ראשו בחוסר אמון וקולו נשמע מתוח.