ג'ונגקוק לא הצליח להירדם. הוא קיבל היום הרבה הודעות שלא קרא, סינן שלוש שיחות טלפון מנאמג'ון ולא ממש קם מהמיטה. אחרי שהשתכר אתמול בלילה, התעורר בצהריים והקדיש את כל יום במשחקים בפלייסטיישן וזלילת ממתקים. הוא לא מעריץ גדול של מתוק ובכללי משתדל לשמור על הגיזרה, אבל היה לו דחף לנשנש כל שעה והוא לא הצליח לעמוד מולו.
הוא לא הפסיק לחשוב על הרעשים ששמע אתמול בלילה. הדפיקות, הנהימות, הקריאות בשמו. הוא תירץ את הכל בזה שהיה שיכור, אבל זה לא ממש יצא לו מהראש. היום הוא שתה כדורים, לא נגע באלכוהול ואפילו נכנס תחת השמיכה בחצות בכוונה להירדם כמה שיותר מוקדם, אבל גם הלילה שמע את הרעשים המצמררים הללו.
הוריו לא בארץ, עובדי הבית הלכו ממזמן והיו רק כמה מאבטחים בחצר הבית. גם אם נכנסו פנימה, אין להם שום סיבה להרעיש ולדפוק ממש מתחת... למיטתו. ג'ונגקוק מוכן להישבע שהוא שומע את הרעשים הללו תחתיו.
הוא בקושי נושם, מאזין לשמו יוצא משפתיים זרות ומצתמרר מרוב פחד. הוא לא מדמיין, זאת לא הזיה, זה לא בגלל האלכוהול. משהו קורא בשמו, בשקט, בלחש, בצורה שרק ג'ונגקוק עצמו מסוגל לשמוע.
ג'ונגקוק מסלק את המחשבות הרעות, דוחף אוזניות, מדליק מוזיקה, ומכוון את עיניו לתקרה. את רגליו מחביא תחת השמיכה, בשביל שהמפלצת מתחת למיטה לא תיגע בהם. ג'ונגקוק לא בטוח אם זה אכן מפלצת, אבל זה לחלוטין משהו שממש דומה לה.
במאמץ רב ודפיקות לב מואצות, ג'ונגקוק מצליח להירדם.
למחרת קורה כמעט אותו הדבר. הוא מבלה את רוב היום בחדר, עד שמסתכל על עצמו במראה וקולט דמות עומדת מאחוריו. הוא נבהל, מסתובב, אך מאחוריו אין אף אחד. את שארית היום הוא מבלה בסלון וחוזר לחדר רק כאשר מתעייף ממש בשביל ליפול על המיטה ולהירדם במהירות, אך גם הפעם שומע רעשים. רק שאלו לא דפיקות, אלא יותר כמו חריקות.
ג'ונגקוק מבטיח לעצמו לקבוע תור לפסיכולוג.
ג'ונגקוק לא עומד בהבטחתו, כי שאר הימים עוברים בדיוק ככה: הוא מבלה בחדרו בשעות היום, כשמתחיל להחשיך הוא מסתובב בסלון ובחצר וכשהשעה קרובה לשלוש לפנות בוקר, הוא עולה לחדרו וצונח על מיטתו. הוא לא מסתכל על במראות, מפחד לקלוט שם השתקפות נוספת, ולא מדליק את הטלפון שדאג לכבות אחרי השיחות החוזרות שהתקבלו מנאמג'ון. משהו מבפנים עצר אותו לעשות את זה. האינטואיציה לחשה לו להתרחק, לברוח מהרשתות החברתיות, והוא הקשיב לה.
האינטואיציה גם אמרה לו שאין לו ממה לפחד, אבל ג'ונגקוק לא הפסיק להילחץ מכל רשרוש ששמע. במהלך היום הכל היה טוב. היה אור, אנשים סביבו, ולכל צליל הייתה סיבה, אך כשירד הלילה, הכל נעשה מאיים.
ג'ונגקוק לא הפסיק לשמוע רעשים שמגיעים מתחת למיטתו, קול חלוש קורא בשמו. הוא יודע שהסקרנות הרגה את החתול ולכן לא מעז להתכופף ולראות מה נמצא תחת מיטתו. הוא רוצה להיפתר מהצלילים שמשגעים את ראשו, שלא נותנים לו נחת, אבל מפחד ממה שעלול לראות.
אבל ג'ונגקוק בכלל לא צריך להיות סקרן, כי כשהוא מסתובב על צידו השני, שם לב למבט שלא יורד ממנו, לדמות שעומד במרכז חדרו. הוא עוצר את נשימתו, קופא ומרים את עיניו בזהירות.
אולי ג'ונגקוק לא מספיק סקרן, אבל טאהיונג, שעומד ממש מולו, כן.
