מזג האוויר קריר, עננים גדולים מתאספים בשמיים ויש הרגשה כאילו בכל רגע עומד לרדת גשם, אבל ג'ונגקוק לא מתכוון למהר.
עברה שנה.
באותו לילה, ג'ונגקוק קרא למאבטח אחד לעזור לו במרתף. הוא מצא את הדלת ללא קושי רב, הם נאלצו להזיז את אחד המדפים וכאשר הגבר פתח אותה במאמץ גדול, ג'ונגקוק לא הסתכל למטה. הריח היה מספיק.
באותו לילה, נמצא קים טאהיונג. יותר נכון, נמצאה גופתו. הוא שכב תחת האדמה כמה ימים, זועק לעזרה, רעב, זקוק לעזרה רפואית. הוא מת לאט. נטוש על ידי החיים עצמם.
המשטרה הגיע, התחילה חקירה של הקטקומבות שלא היו ידועות לאנשי העיר, אך היא נעצרה מסיבה לא ברורה.
עבור ג'ונגקוק הסיבה הייתה ברורה ביותר. אבא בכבודו ובעצמו דאג לעשות זאת, אבל הפעם לא היה מי שישתוק. ג'ונגקוק חשף בפני התקשורת את האמת וזה לא היה קל. לא האמינו לו, ניסו להשתיק אותו, אבל באמצעות כמה חוקרים שחקרו על הנושא הזה כבר זמן מה, האמת יצאה לאור. מר ג'און נעצר לחקירה יחד עם כמה שרים ולאחר כמה חודשים נקבע גורלם והם נשלחו לבתי הכלא ברחבי הארץ.
זה לקח הרבה זמן, הרבה מאמץ והרבה דברים לא נסגרו עדיין, אך ג'ונגקוק עושה כל מה שביכולתו בשביל למלא את הבטחתו.
באותו לילה, כשהוציאו את הגופה מהקטקומבות, נשמתו של טאהיונג השתחררה. כך ג'ונגקוק מאמין, כי מאז, לא שמע רעשים מפחידים או מישהו קורא בשמו. נהייה שקט, כמו פעם, אך מה שלעולם לא יחזור להיות כמו פעם זה הלב של ג'ונגקוק.
אבא של טאהיונג נפטר כמה ימים לאחר מכן. האלכוהול רצח אותו. אז, החלו חקירות בבית של משפחת קים. גם ג'ונגקוק הגיע. ראה במו עיניו את המקום ההרוס ואפילו ביקר בחדר של טאהיונג. הוא גם מצא את הטלפון שלו, ולמרות שזאת הפרת פרטיות, לקח אותו בשביל מאוחר יותר להסתכל בו. אולי טאהיונג כבר לא כאן, אבל ג'ונגקוק רצה לגלות עליו כמה שיותר.
והוא גילה. פתח את הטוויטר שלו וראה הכל. את הציוצים הנהלבים מהתמונות של ג'ונגקוק, את הסיפורים הקצרים והעצב הקל מכך שאף אחד לא קורא את זה. באותו לילה, ג'ונגקוק בכה לראשונה בגלל מישהו אחר. הוא פרק הכל, צרח חרישית לתוך הכרית ושנא כל רגע בקיום שלו. אם לא הבעיות בראש שלו, שאובחנו עוד בגיל צעיר, ואביו, שלא מסוגל לקבל את זה, טאהיונג לא היה סובל ככה. הוא היה יכול להיות ילד רגיל, מאושר, בבית אוהב ועם חיים טובים. ג'ונגקוק לקח לו את הכל וטאהיונג עדיין מחייך אליו בזיכרונות שלו.
למחרת ג'ונגקוק לקח את כל החסכונות שלו ועבר לגור לבד, רחוק מהבית. אימו כעסה עליו, אמרה שהוא לא צריך לבגוד בהורים ולעזוב, שכל מה שאבא שלו עשה היה עבורו, אבל הוא לא הקשיב. כל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה הכאב של טאהיונג. בזמן שג'ונגקוק שתה תרופות שמרפים אותו מכאבים ומחשבות טורדניות, טאהיונג טבע בהם במשך שנים. ולא רק טאהיונג. עשרות אנשים מתו ומתים לאט לאט בגלל זה.
עברה שנה וג'ונגקוק לא סלח. הוא לא סלח לאבא שלו, לכל האנשים שהיו קשורים לאותם ניסויים, שעוד צריך יהיה להכניס לכלא, אבל הוא קודם כל לא סלח לעצמו.
עצמותיו של טאהיונג קבורים תחת האדמה בין קברי הוריו, אבל נשמתו חופשייה. ככה מאמין ג'ונגקוק. עכשיו לא כואב לו, עכשיו שום דבר לא מטריד אותו. טאהיונג חופשי מהחיים הנוראיים שלא ריחמו עליו. ג'ונגקוק לא ריחם עליו.
ג'ונגקוק מרים את ראשו מהמצבה עליה חרוט השם "קים טאהיונג" אל השמיים, מסתכל לעננים, מהם נופלים פתיתי שלג לבנים. הוא מחייך בעצב, מחזיר את עיניו לאבן הקרה עם התמונה וסוקר את הפנים המחויכות אשר מביטות בו בחזרה.
זה השלג הראשון השנה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
