"אבא שלך... רצה להציל אותך." התחיל טאהיונג בחשש קל. "גילו שיש לך הפרעות אישיות בגיל צעיר, אני צודק? מאז אתה לוקח תרופות."
ג'ונגקוק נבהל, מסתכל על האחר בהלם. זה הסוד הכי גדול שלו. הוא לא דיבר על כך עם אף אחד ואפילו לא לקח את התרופות מול אנשים, בשביל שאף אחד לא יחשוב שמשהו בו לא בסדר.
אבל איכשהו טאהיונג יודע את הסוד שהסתיר כל כך טוב במשך כל כך הרבה שנים.
"אמרו לאבא שלך, מר ג'און, שאתה צריך טיפול פסיכולוגי עמוק שייקח הרבה שנים, אבל הוא לא רצה. הוא סירב להאמין שמשהו לא בסדר בבן שלו, לכן לקח את כל המשאבים שהיו לו, את כל מה שלמד וידע, ויצר תרופות מיוחדות בשבילך." טאהיונג ישב על מיטתו, הסתכל לו בעיניים, דיבר בשקט. ג'ונגקוק לא קטע אותו, הוא בהה בו, מעכל את הסיפור. "אבא שלך מדען דגול וחכם, שרף שנים בשביל לעזור לך ושרף חיים שלמים של אנשים אחרים."
ג'ונגקוק קימט את מצחו. "אבא שלי לא אדם רע..." מלמל. כן, הוא עסוק, כמעט אף פעם לא נמצא בבית, אבל תמיד עשה כל מה שיכול עבור הבן שלו ומשפחתו.
"אתה יודע שבשביל ליצור משהו, צריך לעשות הרבה ניסויים?" ג'ונגקוק הנהן לשאלתו של טאהיונג. "אתה יודע, שהוא לא רצה לבזבז זמן על ניסויים בבעלי חיים? שהוא רצה שתוכל להיות בריא כמה יותר מהר?" קולו של טאהיונג נחלש. "אתה יודע שהוא עשה ניסויים בבני אדם?"
לא, מאיפה היה לו לדעת? ג'ונגקוק היה קטן, לא סיפרו לו דבר. גם עכשיו לא ממש מספרים לו. הוא פשוט ידע שאבא עובד. פשוט היה בטוח בזה שאבא עושה מעשים טובים.
"הוא השתמש בקטקומבות שנבנו מתחת לאדמה לפני מאות שנים בשביל הניסויים שלו, לקח את הצד החלש והעני ביותר באוכלוסיה וביצע בבני אדם ניסויים. הרבה עברו דרך זה לפני כעשור... הרבה לא שרדו."
ג'ונגקוק לא רצה להאמין למה שהוא שומע, אבל טאהיונג נשמע רציני, דובר אמת.
"והממשלה לא עשתה עם זה דבר?" הוא לא התאפק, התפרץ באמצע הסיפור עם שאלה.
"הממשלה ממנה את הניסויים שלו." טון קולו התקרר, התקשה. "אני מנחש שכבר הבנת שהמשפחה שלי גם נפלה בידיי אביך. הוריי היו תמימים, הבטיחו להם סכום גדול של כסף בתמורה לכמה זריקות. הם הסכימו, כי זה מה שהיה יכול להוציא אותנו ממעגל העוני, לסגור הרבה מינוסים בבנק ולשנות את חיינו." טאהיונג השפיל את מבטו. גיחוך עצב נפלט משפתיו. "כמה זריקות... כן, רק כמה זריקות שהפכו את החיים שלי לסיוט מתמשך."
"על מה אתה מדבר?" שאל ג'ונגקוק בעדינות כשהשני השתתק.
"היינו עוד ניסוי לא מוצלח." טאהיונג הרים את עיניו בחזרה אל ג'ונגקוק, מחייך בצורה שבורה וכואבת. "ממשפחה שאולי ענייה, אבל מלאה בחום ואהבה, הפכנו למשהו אחר, מפחיד. באבא התעורר זעם בלתי נתפס, הוא היה שובר את הרהיטים בבית, שורט את הקירות וצורח בלילות. לאימא שלי החלו נטיות אובדניות. היא נלחמה בהם הרבה שנים, באמת. ניסתה ככל האפשר, אבל בסוף תלתה את עצמה. כולם חשבו שאבא שלי חנק אותה, כי ככה הממשלה דאגה להוציא את זה כששמעו על המקרה ומיהרו לסגור את התיק במשטרה. אבא שלי לא נכנס לכלא גם בגללם, כי הם לא היו צריכים שילד יתום בתהום העמוקה יתחיל לצעוק על הניסויים. אבא התחיל לשתות כשאיבד אותה. הוא החל להיעלם לימים ארוכים, מסתובב איפושהו, מצליח להרוויח גם בדרכים לא טובות בכלל, ואז חוזר הביתה ומוציא עליי את הזעם. הוא כבר הרס את כל הרהיטים, לכן עבר למה שהיה הכי פחות שבור - אני."
טאהיונג לקח נשימה עמוקה, מרקין את ראשו.
"אני קיבלתי הכי פחות נזק, אבל התעוררו אצלי קולות בראש שצועקים עליי לפגוע בעצמי. לפגוע, לפגוע, לפגוע. אני לא רציתי, לא רציתי לפגוע בעצמי," הוא העיד את ראשו לשלילה במהירות. "אבל הקולות בראש לא שאלו אותי. הם השתלטו עליי. לפעמים, הייתי נכנס לחדר האמבטיה ומבלה שם את כל הלילה, ולמחרת הייתי מתעורר עם מלא סימנים ושריטות שאפילו לא זכרתי. אתה צודק, לא נפלתי במדרגות, אבא הרביץ לי, אבל את כל השאר, את כל הצלקות הנוראיות האלו, עשיתי לעצמי, ואני כל כך מצטער על זה שהשם שלך הפך לאחד מהם, אני לא רציתי, אני לא שלטתי בזה." טאהיונג בוכה, ג'ונגקוק מאמין לכל דמעה.
הוא בעצמו מתאפק, מרגיש את הרגשות המתות מתעוררות בו. ג'ונגקוק תמיד היה אדיש, לא חברותי ואפילו מרושע. אנשים חשבו שזה באופי שלו, אבל זה לא העניין. זה היה עמוק מזה. ג'ונגקוק פשוט לא הצליח להרגיש דבר כלפי אנשים אחרים. הוא לא ידע להשתתף בצער או שמחה של מישהו ובטח שלא לבכות מסיפור עצוב, אבל כרגע הוא רצה ליפול על הרצפה ולצרוח.
טאהיונג עבר את כל זה בגללו.
"אני יודע שאני מת." לפתע אמר טאהיונג בלחישה. "אני יודע, אבל לא מצליח לצאת מהבית הזה. הקירות שלו נועלים אותי. אני מצטער שהפרעתי לך לישון, שלא נתתי לך נחת, ששמעת רעשים בגללי, אבל כל אלו היו רק נסיונות נואשים שלי לצאת מפה." הוא ניגב את הדמעות. "אני לא הייתי אמור להתאהב בך, כי ידעתי, ידעתי שזה אתה, אבל לא שלטתי בזה. כל השאר לא עניין אותי, אני פשוט רציתי... להרגיש משהו שונה."
ג'ונגקוק יכל לשמוע את ליבו נשבר לרסיסים. את לב האבן שלו, שתמיד היה קפוא עבור זרים, נמחץ מרוב כאב. הוא רצה למשוך את ידו, להניח אותה על טאהיונג, למשוך אותו אליו ולחבק, לבכות על כתפו, אבל זה בלתי אפשרי. טאהיונג כבר לא כאן.
וכל זה בגללו.
"אתה רצחת אותי, ג'ונגקוק." טאהיונג חייך. "אבל הרגשות שלי כלפייך עשו אותי הכי מאושר בימים האחרונים שלי." הוא התקרב.
"אני מצטער." ג'ונגקוק לא ידע מה להגיד, אך קיווה שהעיניים שלו מספרות מספיק, כי טאהיונג מסתכל היישר לתוכן. הוא רצה שטאהיונג יראה בהם את ליבו השבור, את זה שכואב לו, את זה שהוא רוצה לבכות. אין לו באמת את הזכות לזה, כי זה קרה באשמתו, כי טאהיונג סבל לאורך שנים בגלל המחלה שלו, אבל הוא כל כך רצה להתייפח בכאב לראשונה בחייו.
"אני לא רוצה להישאר בבית הזה יותר." לחש טאהיונג, ממש קרוב. "אני רוצה לראות את אימא."
ג'ונגקוק הנהן באיטיות, מסתכל על הפנים של טאהיונג שנמצאות במרחק ממש קצר משלו.
"אני אעשה הכל." הוא השיב. "כל מה שצריך."
טאהיונג חייך. חיוך אמיתי, גדול, שמחמם את הלב. הוא צמצם את הפער, מניח נשיקה קצרה ולא מורגשת על שפתיו של ג'ונגקוק ומתרחק, נעלם עם אותו חיוך.
ג'ונגקוק יעשה כל מה שהוא יכול למען האדם היחיד שעורר בו את הרגשות הכי אמיתיים שיש.
Thank you for the hope,
Thank you for the joy,
you taught my lonely heart to sing again.
— Tatsuro Yamashita "Fragile".
