"קטקומבות?" ג'ונגקוק היה בהלם מוחלט. "טאהיונג, על מה לכל הרוחות אתה מדבר?"
"אני..." טאהיונג מלמל, לא ידע איך להסביר את מה שעומד על קצה לשונו. זה נשמע מופרח בראשו והוא בטוח שהאחר לא יאמין, אבל ג'ונגקוק נראה רציני והוא דורש תשובות לשאלות שלו. "חזרתי הביתה ביום שישי," כך החליט להתחיל את סיפורו. "אבא לא היה במצב טוב... ניסיתי לחמוק ממנו, אבל הוא תפס אותי במסדרון ושם לב ל..." טאהיונג התקשה להגות זאת במילים, לכן הצביע על צאוורו.
תחת האור המעומעם היה קשה לראות אותם, אבל ג'ונגקוק לא היה צריך לראות, כי זכר היטב. הוא השאיר סימנים אדומים-סגולים על צאוורו של טאהיונג בלי ששם לב בכלל, עשה זאת באינסטקטיביות תחת תחושת העונג. הוא לא חשב באותו רגע למה זה עלול להוביל.
"הוא הרביץ לך?" ג'ונגקוק גם לא חשב כששאל שאלה כה קשה.
"רצה להעניש אותי אבל התקשרו אליו והוא היה צריך ללכת," השיב טאהיונג בקול חלוש, לא מעז להרים את עיניו מהרצפה. "אז הוא נעל אותי במרתף." עיניו של ג'ונגקוק התעגלו ממה ששמע. "אני צעקתי וניסיתי לצאת משם, אבל לא הצלחתי. אני חיכיתי לו שיחזור, אבל הוא לא חזר."
כי הוא בתחנת המשטרה.
"ואז, מצאתי דלת סתרים ברצפה. בקושי הצלחתי לפתוח אותה, אבל עשיתי זאת והבנתי שהיא מובילה לקטקומבות ."
זה למה לא מצאו את טאהיונג בבית, כי הוא ברח. זה למה לא מצאו אותו על פני השטח, כי הוא היה מתחת לאדמה.
"הקמקומבטות עוברות בחלק גדול מהעיר, זיהיתי אותן מהילדות." מהילדות? "היו שם מעברים ממוספרים לפי רחובות ובתים, אז החלטתי... לבוא לכאן." קולו נחלש עוד יותר. "לא היה לי לאן ללכת, אז הגעתי לכאן בתקווה שמישהו, לא, שאתה תפתח לי מבחוץ." טאהיונג בלע את הדמעות. "אני לא זוכר מה קרה, אבל הגעתי לכאן."
מה שטאהיונג מספר נשמע כמו המצאה, אך הכל מסתדר טוב מדי. אפילו לרעשים ששמע במרתף באותו לילה יש הסבר. אם הקטמקומבות מובילות לכל בית בעיר, אז כנראה שגם במרתף של ג'ונגקוק יש דלת המובילה לשם. "למה שיהיה קיים דבר כזה..." הוא מלמל לעצמו, מאמץ את מוחו במחשבות.
"אבא שלך." פלט טאהיונג והשתתק במידיות, אך ג'ונגקוק שמע הכל ולא התכוון להישאר אדיש.
"אבא שלי?" הוא נעמד, מתקרב אליו. "מה קשור אבא שלי?" טאהיונג שותק. "תענה לי." ג'ונגקוק דורש. הוא מושיט את ידו קדימה, מנסה לתפוס את טאהיונג, אך השני נעלם באותו הרגע.
ג'ונגקוק נשאר בחדרו. הפעם לבד.
