למרות שהגוף כאב בצורה היסטרית וכל מה שטאהיונג היה צריך זה ללכת לרופא ולבדוק בדחיפות למה כואב לו יותר חזק מבדרך כלל, הוא לא הפסיק לחייך. ג'ונגקוק כיבד אותו בעוגיות ושוקו חם, הם דיברו בנעימים וצחקקו מדי פעם, ולמרות שזה לא היה משהו מיוחד, טאהיונג היה מאושר.
הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה היו לו חברים. הוא תמיד היה הכבשה השחורה והדחויה, תמיד האחרון לבחור בו במחניים, תמיד זה שהמורה מצרף לקבוצה קיימת בעבודה קבוצתית ותמיד זה שאף אחד לא מחכה לו. הוא ניסה להיות נחמד, ניסה ליצור קשרים חברתיים, אבל כל מה שקיבל זה מבטים שופטים וגבות מסתובבים לכיוונו.
טאהיונג בחיים לא היה חושב שהקראש שלו, התלמיד שפיתח אליו רגשות בצורה מפתיעה אפילו עבור עצמו, ישוחח איתו בנעימים כמו שאף אחד לא עשה. הוא הרגיש בר מזל עם ג'ונגקוק.
"לבקש להביא לך עוד משהו?" הוא שאל כשנכנסו לחדרו, נותן לטאהיונג לעכל מחדש את גודל ביתו ועשירותו. ג'ונגקוק היה רגיל למבטים המתפעלים הללו. "כל מה שתרצה, אל תתבייש." הוסיף.
טאהיונג הניד את ראשו לשלילה.
"טוב, אז, מה בא לך לעשות?" ג'ונגקוק התקיל בשאלה שלשניהם לא הייתה תשובה אליה. מה כבר שני מתבגרים עושים ביחד? טאהיונג לא יודע, הוא מעולם לא ביקר אצל מישהו בבית. "רוצה שנראה סרט?" הוא הציע כשהבין שלא יקבל תשובה לשאלתו.
טאהיונג הנהן.
לקח להם רבע שעה לבחור סרט, עוד חמש דקות לבחור נשנושים שהביאו עובדי המטבח ועוד שלוש דקות בשביל להתמקם בנוחות על הספה בחדרו של ג'ונגקוק. טאהיונג ניסה להיות פתוח, להראות את כל הצדדים בו, אבל התקשה נורא לעשות זאת בגלל ביישנותו.
"תרגיש בנוח." ג'ונגקוק ביקש זאת בפעם הרביעית בשעה הזאת שטאהיונג נמצא בביתו, והוא באמת השתדל להרגיש כמה שיותר בנוח, אך לא יצאה לו מהראש המחשבה על זה שהחדר של ג'ונגקוק יותר גדול מכל הבית של טאהיונג. הוא הרגיש זר, נחות, לא במקומו. כאילו שלא מגיע לו להיות כאן.
הצפייה בסרט עברה בצחקוקים וירידות על הדמות הראשית שהתנהגה בצורה טיפשית. ג'ונגקוק בעיקר קילל אותה, טאהיונג הסכים עם כל אמירה שלו והם העבירו את הזמן בשלווה עד לסצנה שגרמה לשניהם לעצור את הנשימה.
ג'ונגקוק לא הפסיק לגעת. אלו היו נגיעות קטנות: לפעמים בכתף, לפעמים בכף היד, אפילו בברך. הם לא סימנו הרבה, רק קירבה פיזית, אבל טאהיונג זכר כל מגע. הוא לא יכל שלא לשנן בראשו כל רגע, אבל כשהזוג הראשי בסרט החל להתנשק בלהט, הוא נזכר בנשיקה שלו ושל ג'ונגקוק.
למרות שטאהיונג לא הסתכל עליו, הוא יכל להרגיש טוב מאוד איך ג'ונגקוק מסתכל לכיוונו, את איך שמתקרב, מניח את ידו על ברכו, ונושף לאוזן:"אתה נהנה?"
"כ-כן." למרות שניסה להראות אדיש לכל מעשה של ג'ונגקוק, מזה אי היה אפשר להתעלם, כי ידו תיפסה במעלה הרגל ועצרה במרכז הירך.
ג'ונגקוק נגע בלחיו בעדינות, כאילו מפחד לשבור, וסובב את פניו לכיוונו. על מסך הטלוויזיה הגדול הדמויות התמזמזו, נגעו זה בזה, נפלו על המיטה ולא עצרו. במציאות שני התלמידים הסתכלו זה לזה בעיניים בזמן שפניהם קרובים מדי.
טאהיונג לא ידע מה הוא עושה כשהתקרב עוד יותר והניח נשיקת פרפר על השפתיים של ג'ונגקוק. ג'ונגקוק ידע טוב מאוד מה הוא עשה כשמשך את טאהיונג אליו ונישק אותו בדיוק כמו בפעם הראשונה.
טאהיונג לא ידע לאן לדחוף את עודף הרגשות בליבו. מה עליו בכלל לעשות? להמשיך? לעצור? למה ג'ונגקוק מתכוון בכל מעשיו והאם למרות כל המחשבות השליליות הוא כן מרגיש כלפיו לפחות חלקיק ממה שטאהיונג מרגיש? ליבו פרפר, צמרמורת עברה בגופו ולמספר רגעים הוא הפסיק לחוש את הכאב הצורם בצלעות.
ג'ונגקוק השעין אותו לאחור, עובר לנשק את צאוורו בצורה קצת חזקה מדי. הוא מוצץ ונושך את עורו ומשום מה, למרות התחושה הנעימה, טאהיונג מרגיש נורות אדומות נדלקות בראשו. הוא מדחיק את המחשבות הרעות ומתנשף. כשג'ונגקוק מכניס את ידיו תחת הפוטר הגדול של האחר, הלב של טאהיונג מחסיר פעימה. לא מרוב תענוג, מרוב פחד, אך לפני שהוא מספיק לעצור אותו, ג'ונגקוק כבר מושך את הבד במעלה ביטנו ומתרחק, קופא.
עיניו מתרחבות כשהוא רואה את הבטן של טאהיונג. הן מלאות בהלם, פחד, כי ביטנו השטוחה מלאה בכתמים כחולים-אדומים שנראים כואבים מדי.
טאהיונג מתאפס על עצמו במהירות ומושך את הפוטר למטה, מסתיר את הסימנים, אך את הבעת פניו ההמומה של ג'ונגקוק הוא לא מצליח למחוק.
"מה זה?" הוא תוקף את טאהיונג בשאלה, מרים את מבטו המזועזע לעיניו. טאהיונג דוחף אותו קלות, מתרומם על רגליו ומתרחק, מנסה לברוח, להסתתר, אך הכל לשווא. ג'ונגקוק כבר ראה, ג'ונגקוק לא יישכח.
כבר מאוחר מדי. חתיכות הפאזל במוחו של ג'ונגקוק מתחברות מהר מדי והוא מבין את הכל לפני שטאהיונג מספיק לקחת נשימה נוספת.
"זה אבא שלך?"
וליבו של טאהיונג נופל ומתנפץ על הרצפה.
