לואי יצא מהבית ספר אל הקור של רחובות לונדון, השעה הייתה 15:30, הוא נשאר בבית הספר בגלל שהמורה לא אהב את זה שהוא נכשל בבוחן, שוב פעם, ונזף בו,
לואי עשה את הדרך המוכרת אל המאפיה הקרובה, הוא קונה לאימו ולו מאפים, אין לו כל כך הרבה כסף בשביל אוכל אמיתי, כל המשכורת של אימו הולכת על תשלום הבית ועל בית הספר, הוא היה עובד בסופי שבוע כדי לקנות לו ולאימו מאפים, הוא תמיד הרגיש שזה לא מספיק, אך זה מה שיכל לתת,
הוא נכנס בדלת המאפיה, ישר חום וריחות טובים עוטפים אותו, כשמבטו של המוכר עלה מייד וחיוך מתרחב על פניו כשראה את לואי, לואי השפיל את ראשו והסמיק,
״צהריים טובים, למה איחרת ? דאגתי״ אמר המוכר-הארי,
לואי חייך חיוך ביישן הוא דאג לו, כאב בטן מהפרפרים שהתרוצצו בבטנו העלה לו חיוך
״בית ספר...״ לואי מלמל, מתקרב אל הדלפק, איפה שהארי נשען והסתכל אליו,
״את הרגיל״ לואי ממלמל בראש מושפל,
״תרים את הראש, פרצוף כזה יפה צריך לראות״ אמר הארי בחיוך, מסתובב שצעק ׳עוד דקה אצלך !׳ לואי ידע שזה לא דקה... הוא ציחקק בבישנות, מסתכל אל הארי שהכניס את המאפים לחימום,
לאחר חמש דקות, הוא חזר, שוב פעם כמו אתמול עם כוס בידו, ״זה שלך, וזה על חשבון הבית, בכל מקרה אני צריך שמישהו ינסה את השוקו עם המרשמלו והשוקולד בפנים, אני חושב על להוסיף את זה לתפריט״ קרץ הארי, מחייך אל הילד,
״תודה״ מלמל לואי כשהביא לו מטבע של 10 שקלים,
״יום טוב לך, תשמור על עצמך לואי״ אמר הארי בחיוך חושף גומות, לואי לקח את שני שקיות המאפים, בזמן שמלמל ׳אשמור׳
הוא יצא מהמאפיה, שוב פוגש בקור, לפחות יש לו שוקו חם שיחמם אותו, הוא חייך לעצמו, שותה מהשוקו הטעים,
הוא הלך מהר אל ביתו, לא רצה להדאיג את אימו, לגרום לה לדאגה מיותר, יש לה מספיק על הראש.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
