מבוקש / (boyXboy)

פרק 8

הוא... עוזב אותי? עיני התמלאו שוב דמעות, מה נראה לו שהוא עושה? נתתי לו כל מה שהיה לי להציע, הכל! ולמרות זאת זה לא מספיק לו? ״לאן אתה חושב שאתה הולך?״ זעמתי בעוד שהתקרבתי אליו, מושך את השקית מידו בברוטליות ודוחף אותו כנגד הקיר בכל הכח שהיה לי - והיה לי, הוא רק גנח בכאב כתגובה, משפשף את ראשו שגם הצליח לקבל מכה.
״אני לא רוצה להעיק עליך יותר טימי-״ הוא החל להסביר, אך זעמתי כל כך, לא הייתי מסוגל להקשיב לתירוצים העלובים שלו; ״אז זהו זה? באת לפה, דפקת אותי ועכשיו אתה הולך? זה כל מה שרצית הא?״ קראתי, מכה אותו בעזרת אגרופי בחזהו הנפוח, יודע שאני לא מכאיב לו.
״זה כל מה שרצית מהתחלה, ועכשיו כשקיבלת את זה אתה פשוט הולך!״ צעקתי, נותן לדמעות ליפול, והוא אחז באגרופי בעודו מביט בי בעיניים עצובות, פניו מעולם לא היו רציניות יותר, אולי הוא מתבאס שעליתי על התוכנית הזדונית שלו.

״זה לא זה...״ הוא הכחיש, משחרר את אגרופי ושולח את ידו אל שיערי כדי ללטף אותי, אך לא אפשרתי לו; ״אל תיגע בי! אין לך זכות לגעת בי יותר!״ קראתי, והוא נאנח, שולף את ידו חזרה אליו לפני שהתחיל לדבר שוב.
״תן לי הזדמנות להסביר, ואז אם תחליט שאתה לא מקבל את ההסבר שלי אני אבין.״ הוא דיבר בהגיון, גורם לי לנגב את דמעותי בסערת רגשות לפני שנשמתי עמוקות והשבתי לו מבט נבגד; ״יש לך חמש דקות.״ הקצתי, והוא הנהן.

״אנחנו מכירים אולי... שלושה ימים, מכירים לעומק הכוונה, ובשלושת הימים האלה הרגשות שלך כלפי התפתחו בצורה כל כך משמעותית, אני באמת לא יודע מה עשיתי שאתה סומך עלי כל כך, לפעמים אתה שוכח שאני פושע שבדיוק השתחרר מהכלא-״ הוא התחיל, אך הייתי חייב להתערב.
״אתה סיפרת לי את הסיפור שלך! את הסיבה לכך שגנבת, אני לא רואה אותך יותר בתור פושע.״ קטעתי אותו והוא הניד את ראשו לשלילה; ״זה שהיה לי עבר קשה לא הופך אותי לפחות פושע, טימי... אתה בחור כל כך מוצלח, עשית שירות צבאי, אתה הולך לאוניברסיטה, יש לך דירה משלך, אתה לא רוצה בחור כמוני עם תיק של משוחרר מהכלא על הגב שלך, אני יודע שאתה לא אוהב כשאני מחליט בשבילך אבל אני באמת חושב שהרגשות שלך מעוורים אותך כרגע, יש המון גברים כמוני שם בחוץ, עם עבר טוב, כאלו שירימו אותך, ולא אתה אותם, וזה מה שמגיע לך.״ הוא הסביר, עיניו השחורות מביטות הישר אל תוך שלי הדומעות, סערת הרגשות שלי נרגעה מעט אך עדיין הרגשתי את ליבי נסדק יותר מרגע לרגע.

״הגעתי להחלטה שאני צריך לעזוב רק כי אני לא רוצה לנצל את טוב הלב שלך יותר, אני רוצה שתשים אותי מאחור ותפגוש מישהו שבאמת שווה את זה.״ הוא סיים את נאומו, גורם לי להניד את ראשי לשלילה במחאה, לא ידעתי איך להגיב, רק משפט אחד הדהד בראשי שוב ושוב כאשר אחזתי בחולצתו בנואשות; ״בבקשה אל תלך... בבקשה.״ בכיתי בשקט, משפיל את ראשי כדי לא לפגוש במבט המחנך שלו, לא יודע מה אעשה עם עצמי אם הוא יסרב לי, אני לא יודע מתי נהפכתי לתלותי כל כך, אבל פשוט לא יכולתי לדמיין אפשרות בה אני מאבד את הגבר הזה שפלש לי ללב בצורה בלתי חוקית שכזו.
״טימי-״ הוא ניסה להגיב אך לא אפשרתי לו; ״בבקשה...״ אמרתי שוב, מניח את מצחי על חזהו הנפוח תוך שאחיזתי בו מתהדקת, ואז הרגשתי אותו נאנח לפני שידו החזקה ליטפה את שיערי בסימפתיה לה כל כך חיכיתי; ״בסדר... אני אשאר.״ הוא לחש, והרמתי את ראשי אליו, דמעות יבשות עוד מנצנצות על פני לפני שנעמדתי על קצות אצבעותי והצמדתי את מצחי אל שלו, עוצם את עיני ונהנה מהתחושה.