מבוקש / (boyXboy)

פרק 5

זו בסך הכל נשיקה עדינה על הלחי, אך תגובתו של הפושע גרמה לי לתהות אם עשיתי מעשה אסור, עיניו רחבות בעודו בוהה בי, המגבת המלאה קרח עוד בידו, לוחצת על אזור הכוויה בי בהתמדה, אך ראשו היה מרוכז רק בעובדה שנשקתי לו סתם כך משום מקום.
״סליחה.״ הרגשתי צורך להתנצל, והוא ניקה את גרונו, סוף סוף מסיט ממני את מבטו המופתע.
הוא לא הגיב על המעשה, רק ממשיך ללחוץ את הקרח שם על האיזור שכבר לא ממש כואב, ואני המשכתי לבהות בפניו היפות, ובידיו השריריות אשר מטפלות בי בכזו מסירות.

״עכשיו יותר טוב?״ הוא שאל, ואני הנהנתי, לא מסוגל להתלונן או להביע כל מחאה אחרי חילוף המבטים האינטנסיבי ההוא בנינו, החלטתי שזה זמן טוב... לפתח שיחה.
״איך זה שאתה כזה שרירי?״ שאלתי משום מקום, מושך את ידי מהמגבת הקפואה ולוקח אותה ממנו, מחזיר כל דבר למקומו כפי שאני רגיל, והוא חייך אלי בעדינות שכזו לפני שניגש אל הגז והניח עליו את המחבת המשומשת.
״זה סיפור ארוך, אני מכין לעצמי עוד חביתה, רוצה גם?״ הוא שאל אותי, נכנע לויכוח הקודם שלנו ובכך מתחמק מהשאלה, אך לא התכוונתי לתת לו לברוח ממני בכזאת קלות.
״לא, תכין רק לעצמך...״ השבתי וניקיתי את גרוני, מתיישב על אחד מכסאות השולחן הקטן בזמן שבהיתי בכוויה הברורה על ידי, מחליט לחזור לנושא; ״יש לי זמן.״ מלמלתי, והוא הרים לכיווני גבה.

״זמן למה?״ הוא שאל, וחייכתי קלות בזמן שהסטתי מבטי ממנו; ״אמרת שזה סיפור ארוך, יש לי זמן.״ הסברתי, והוא גלגל את עיניו, ממשיך להתרכז בהכנת החביתה ההיא.
״איך היד שלך?״ הוא שאל במקום, ונאנחתי עמוקות; ״נכוותי קצת, אבל זה יעבור...״ השבתי, נותן לקרח לעשות את העבודה, והגבר נאנח עמוקות לפני שהפך את החביתה הכמעט מוכנה שלו במקצועיות, גורם לי לתהות אם יש דבר כזה אליפות חביתות, כי אם כן אני רושם את ג׳וני.
״יש לך ערכת עזרה ראשונה?״ הוא המשיך לדבר על הכוויה, ונאלצתי לשתף פעולה, לא חושש לבחון את גופו השרירי בזמן שהוא עומד ביציבות כנגד המטבחון שלי, למה הוא מצליח למשוך אותי ככה?
״אמורה להיות לי אחת באמבטיה.״ השבתי לשאלתו והוא הגיש את החביתה אל תוך הצלחת שלו; ״אתה יכול להביא אותה בבקשה?״ הוא ביקש בצורה כל כך יפה, כמעט שכחתי שזה הפושע המסוכן מזה שלוש שנים כאשר הבטתי אל תוך עיניו השחורות שלא הצליחו יותר להפחיד אותי, אני מניח שהצלחתי להסתגל אליו די מהר.

״כן...״ נעמדתי; ״בתנאי שתענה לי גם על השאלה.״ הוספתי לפני שפניתי אל חדר האמבטיה, לא נותן לו הזדמנות למחות על דברי.
חזרתי אליו עד מהרה עם הערכה בידי, מוצא אותו אוכל בעמידה בעודו נשען כנגד השיש, למה הוא חייב להיות כל כך... מיוחד?
״לא יהיה לך יותר נח אם תישב?״ שאלתי אותו, מניח את הערכה על השולחן לפני שהוא התקרב אלי; ״אתה הפסיבי מבנינו.״ הוא עקץ חזרה, גורם לי לגלגל עיניים ולהדחיק חיוך, זה באמת היה קצת מצחיק.

״תביא לי את היד שלך.״ הוא קרא אלי בפה מלא, הביס האחרון של החביתה שלו היה די גדול אבל זה לא מנע ממנו לדחוף את כל מה שנשאר לפה... וחשבתי שאני הפסיבי.
שלחתי אליו את ידי ונתתי לו לעטוף אותה בעדינות מתחשבת בעזרת תחבושת לבנה, הדרך בה הוא בחן אותה בריכוז בזמן שניסה להיות כמה שיותר מדוייק גרמה לליבי לפעום, מתי בפעם האחרונה מישהו דאג לי ככה?
״עדיין כואב לך?״ הוא שאל, והנדתי את ראשי לשלילה, מרגיש את הצורך הזה לנשוק ללחיו כמו קודם, אך אחרי התגובה הקיצונית ההיא לא העזתי לבחון שוב את מזלי.