מבוקש / (boyXboy)

פרק 10 (אחרון)

״אל תאתגר אותי.״ לחשתי, מתקרב אליו עוד קצת, עיני מביטות הישר אל תוך עיניו השחורות, והוא הניח את ידו החזקה על כתפי, משחק בשיערי הרך כאילו אני שייך לו לפני שסגר עוד את המרחק בנינו, גורם לאפי להתנגש בשלו; ״מאוחר מידי.״ הוא לחש בקול צרוד ואז עשה את הצעד האחרון, מפגיש ברצון בין שפתי הצמאות לבין שלו המשורטטות ומאפשר להן לנוע אחת כנגד השניה בתמימות, כמו נשיקת אוהבים בסרטי נסיכות מצויירים, בלי משחקים או נשיכות, בלי לשון, רק שפתיים כנגד שפתיים בצירוף טעם עדין של קצפת, לא רציתי שהרגע יגמר, אך לצערי כל רגע בא סופו, והגבר השרירי התרחק ממני, מחייך למראה לחיי הורודות.
״לא הצלחתי להתאפק.״ הוא תירץ, אך לא הייתי צריך שום הסבר, רציתי רק לצעוק לו לנשק אותי שוב, אך העובדה שהיינו במקום ציבורי סגרה אותי לכן סתמתי את פי והבטתי בפושע בהערצה, מהנהן בגאווה; הוא נישק אותי.

תוך זמן קצר כבר היינו בדרכנו חזרה אל ביתי, ג׳וני סחב את כל השקיות כמו ג׳נטלמן אמיתי, למרות שלא היו ממש הרבה אחרי הכל, ואני רק הוספתי על הקושי שלו כאשר שילבתי את ידי בזרועו העבה, אוהב את תחושתה כנגדי ועוד יותר אוהב את זה שהוא כלל לא העיר לי על התנהגותי הרכושנית.
הגענו אל הבניין ועלינו מעלה, נכנסים אל הדירה המוכרת בשתיקה חצי מביכה וחצי נינוחה ומניחים כל דבר במקומו; ״אני אכין לנו ארוחת ערב היום-״ התחלתי לדבר כאילו דבר לא קרה, אך נראה שלפושע יש הרבה מה לומר על הערב שלנו; ״טימי.״ הוא קטע אותי, גורם ללחיי להאדים.
״א-אתה רוצה משהו חלבי? אולי פתיתים עם גבינה?״ לא מצאתי בעצמי את הכוחות להתמודד עם שיחה רצינית מול ג׳וני, רציתי רק שנמשיך להתנהג כמו זוג, זה כל מה שהייתי צריך, אך הוא לא שחרר מהנושא; ״טימי תקשיב לי.״ זו לא היתה בקשה, והשתתקתי, נותן לו לדבר בזמן שאני עומד עם גבי אליו, מתקשה להביט בעיניו השחורות והמחנכות.

״אתה... באמת אוהב אותי? או שזו איזו משיכה שתעבור עם הזמן?״ הוא שאל אותי, לראשונה מפגין מולי סוג מסויים של חוסר ביטחון, גורם לנשימתי להיעתק.
״אני... לא יודע, אני לא יודע מה יהיה בעתיד, אבל עכשיו אני פשוט רוצה להיות איתך.״ השבתי בכנות, מסתובב אליו כדי שיראה את אותה כנות בעיני, והוא הביט בהן טוב טוב, מחפש שבריר של שקר.
״אתה מודע לקושי שיש בלחיות איתי, נכון?״ ג׳וני שאל שוב, והנדתי את ראשי לשלילה, לא כי לא ידעתי את התשובה, פשוט לא הסכמתי איתו.
״איזה קושי יש בלחיות אתך? אז מה אם היית בכלא? אתה יודע כמה אנשים נכנסים לכלא וממשיכים לחיות את חייהם? זה לא שעשית מעשה נורא, בסך הכל גנבת אוכל כי היית רעב! הייתי עושה את אותו הדבר!״ צעקתי עליו, כאילו נוזף בו על תפיסת העולם שלו, והוא חייך קלות.

״ומה עם זה שאני לא יכול לממן לעצמי שום דבר? אני אמנם מקבל קצת כסף על עבודות השירות שלי אבל הכסף הזה לא מספיק לי אפילו לארוחה אחת ביום.״ הוא המשיך, בוחן את התשובות שלי; ״כסף מעולם לא היה בעיה עבורי, ואני לא אתן למשהו גשמי כמו כסף להפריד ביני לבין אחד שאני אוהב. תן לי להגיד לך משהו על כסף, כסף... מדפיסים בכל יום, בכמויות, יש כסף בכל מקום, בכל צורה ובכל צבע, נתקלתי בשטרות בחיי מאות אם לא אלפי פעמים, אבל אתה- לא נתקלתי באחד כמוך כל חיי, אז תפסיק עם השאלות המצחיקות.״ מעולם לא נאמתי בכזה ביטחון אבל הפעם נראה שהייתי נחוש בדעתי מפני שדיברתי כמו פוליטיקאי מנוסה, וג׳וני פשוט הקשיב לי בשתיקה, מחייך מעט למשמע מילותי המשכנעות.