מבוקש / (boyXboy)

פרק 2

״אני יודע מי אתה.״ קולו העמוק של הפושע נשמע כמעט לוחש, ואני רק בהיתי בו חזרה באותה בהלה משתקת; זהו זה, זה הסוף שלי.
שפתיו המשורטטות יצרו חיוך קטנטן, בפעם הראשונה מציגות בפני סוג של רגש, אך זה היה חיוך מזוייף, משוחק, מרושע, הרגשתי איך שהוא חוטף ממני ברגע את כל האוויר.
״אתה בטח מתבלבל עם מישהו אחר.״ השבתי, אך קולי היה כה חסר יציבות שזה רק גרם לפושע לחייך אף יותר, לעזאזל, אני מסגיר את עצמי ללא מאמץ.
״אני בספק... לא הייתי שוכח את הבחור שהכניס אותי לכלא.״ ידו החזקה של הגבר מולי עלתה אל צווארי, מכריחה אותי להביט הישר אל תוך עיניו השחורות שנראו חצי כעוסות וחצי משועשעות מהסיטואציה, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה פחדתי ככה.

הייתי בטוח שהוא עומד לחנוק אותי למוות ממש שם, לעיני כל, אך למרות שידו העוצמתית אחזה בצווארי בצורה המאיימת הזו היא לא הכאיבה לי אפילו קצת, ורק גרמה לי לתהות כמה זמן הוא עומד לשחק בי ככה לפני שהוא פשוט יגמור איתי, לא בטוח אם אני רוצה שהוא יקח את הזמן או יעשה את זה כבר כדי לגאול אותי מייסורי.

״א-אני לא התכוונתי להכניס אותך לכלא! אתה יודע שזו היתה תאונה! א-אתה התנגשת בי!״ ניסיתי להסביר את הסיטואציה במעט הקול שעוד הספיק לצאת ממני, עיני מתחננות אליו שלא יפגע בי בזמן שהוא פשוט עמד שם ובהה בי, שומע כל מילה שאני אומר בחוסר אוויר אך לא מקשיב כלל לתוכן השיחה, נראה שעיניו עסוקות מידי בלבחון אותי, אולי הוא מנסה לתכנן את הדרך בה הוא יחנוק אותי בצורה היעילה ביותר, אני לא יודע איך עובד מח של פושע.
״כמה אנרגיה יש לך.״ הוא השיב במקום, מציץ ימינה ושמאלה לפני שהחזיר אלי את עיניו הבוחנות ונשך את שפתו התחתונה בגאווה עצמית לא ברורה שהעבירה בי זרמים, הרגשתי כמו טרף.

״בוא איתי.״ הוא לא ביקש, ידו עוזבת את גרוני וכעת עוברת אל כתפי השמאלית, מחזיקה אותה חזק למקרה שאחשוב לברוח, אך גם אם הפושע היה עוזב אותי ומתרחק ממש באותו רגע, לא הייתי מעז לצעוד צעד אחד ללא רשותו, אני לא בחור אמיץ במיוחד, בריחה היא לא אופציה עבורי, כנראה שאאלץ לתת את כל אמוני ברחמים הטמונים בו.
מבלי להוסיף מילה הוא החל להוביל את הדרך, דוחף אותי בכתפי בעדינות הזו שאפיינה את הצורה בה הוא נוגע בי, כאילו הוא מפחד לשבור אותי, או שהוא שומר את כוחותיו לאחר כך.

התחלתי להתהלך בהובלתו, לא מעז להרים את ראשי מהרצפה, לא חושב אפילו על לקרוא לעזרה, נזהר שלא לעצבן אותו, מנסה לרצות כל בקשה שלו כדי שאולי יהיו לו כלפי רחמים, אני מניח שפשוט הדחקתי את התחושה הלא ברורה הזו בגופי, העקצוץ בליבי והרעד בגפיי, משהו בו תמיד גרם לי להתרגש בצורה שאני מתבייש בה.

״איפה אתה גר?״ הוא לחש לפתע ממש אל תוך אוזני האדומה, גורם לצמרמורת המוכרת ההיא לתקוף אותי שוב בצורה אכזרית שכזו, ואני בלעתי את הרוק בפי לפני ששפתי הרועדות מלמלו אליו בחזרה; ״ב-בכיוון הזה.״ הראתי עם ראשי, לא מצליח להדחיק את הגמגום לפני ששמעתי אותו מצחקק בצורה לא ברורה ומוביל את הדרך לכיוון ביתי; הוא מתכוון לגנוב ממני את כל רכושי? או אולי אפילו להרוג אותי בבית שלי הרחק מעיניהם של העוברים ושבים? גופי שוב נתקף רעידות, הרגשתי איך שרגלי קופאות מחדש ולא משנה כמה רציתי, לא הצלחתי להתקדם יותר, עיני מתמלאות דמעות פחד, לעזאזל.