מייל מי / (boyXboy)

פרק 20 (אחרון)

רבים היו מוצאים אותו מעט איטי, אך זו לא אשמתו של סילבר שיש לו הצתה איטית מן הרגיל.
״יואו אתה טוב בזה.״ הוא קרא כאשר שיין ניצח אותו בפעם הרביעית בפלייסטיישן.
״למדתי מהטוב ביותר״ הצעיר הגיב חזרה וצחקק מעט, נותן לראשו לנוח על כתפו של האחר בתמימות.
הם יוצאים כבר חודש וחצי, קרוב לחודשיים, אך זה הרגיש כמו שנה.
הם עשו הכל יחד, לא נפרדו מהבוקר עד החשכה, שניהם התגלו כדומים בהחלט בכל כך הרבה מובנים, וסילבר רק יכל להודות לעצמו על שלא ויתר על שיין למרות שמערכת היחסים הזו שורדת כנגד כל הסיכויים.
״תגיד... איך סלחת לי כל כך מהר?״ סילבר שאל משום מקום, לא מצפה לתשובה, הוא כבר חשב ששיין סיפר לו הכל על תחושותיו בעבר כלפיו, אך... נראה כי יש כמה סודות שעוד לא נחשפו.

״אתה חייב הרבה לדון, בלעדיו לא הייתי מסכים בחיים.״ שיין מלמל וסילבר החל לצחוק, בטוח כי האחר ציני לחלוטין.
״ועכשיו את האמת.״ הוא דרש לאחר צחוק גדול אך שיין מעולם לא היה כה רציני.
״ביום שבו דון גילה שקאוואי אנימטור זה אני והוא סיפר לך... היתה לנו שיחה קצרה.״

*פלאשבק*

אגרופו העוצמתי של דון עמד לחבוט בפניו המפוחדות של שיין... ומשום מקום - מבלי לחשוב פעמים; ״עצור!״ סילבר קרא, ודון קפא במקומו והרים מבט מבולבל אל חברו.
״מה הבעיות שלך?״ הוא קרא והפעם סילבר הוא זה שקפא.
עברו כמה רגעים לפני שהוא מלמל חזרה את תשובתו הלא מספקת בעליל.

״דון, יש לנו שיעור ופעם שעברה שולה נכנסה בנו, עזוב אותו כבר הוא סתם עושה לנו בעיות, נטפל בו אחר כך.״ סילבר שכנע בטון משוחק ומעט מגומגם, גורם לדון להרים גבה ולהיאנח עמוקות.
לאחר מכן הוא פשוט ברח מהמקום, משאיר את דון ושאר החבורה מאחור.

בדיוק כאשר שיין עמד להתרומם מן הרצפה הקשה, סילבר החליט שהוא עוד לא נסוג.
הוא החל לקרוע דפים ממחברתו של שיין, דף אחרי דף, עד שהתגלית הענקית נחשפה בפניו.
״גולדן ליון? איפה ראיתי את זה קודם?״ דון מלמל לעצמו וקפא במקומו ברגע בו הזיכרון חזר אליו.
״אני אטפל בו, לכו.״ הוא צעק על חבריו והם כולם התנדפו מהמקום כאילו מעולם לא היו שם.

*סוף פלאשבק*

״הוא רק אמר לי ׳אם תפגע בסילבר אתה מת׳, ואני חושב שכבר הייתי מספיק חכם כדי להבין את המצב. רציתי לשנוא אותך לנצח אבל, אני לא בטוח אם אתה זוכר מה קרה באותו ערב...״

*פלאשבק*

״ישבתי מחוץ למבנה, חושב לעצמי אם מה שדון אמר היה אמת.
שנאתי אותך באותם רגעים, חשבתי שאתה אכזרי חסר לב ושנפלתי במלכודת של נוכל.

אבל... פתאום עברת שם, יצאת הביתה אני חושב, היית נסער...
בעטת בכדים, נבהלתי והתחבאתי, בעטת בכל מה שהיה ניתן לבעוט.
כמעט בכיתי...

ואז... עבר שם חתלתול, מפוחד כמוני...
ואתה פשוט הפסקת באחת את כל הזעם שלך, הרמת וליטפת אותו...
נמסתי באותו רגע, הרגשתי שכל התדמית הזו שבנית לעצמך היא התחפושת האמיתית, לא ההודעות שלך.
הרגשתי שהחתלתול הזה בטוח בזרועותיך כפי שאני אהיה בהן.
התאהבתי בך... למרות שכבר הייתי מאוהב בגולדן ליון, באותו יום נכנסת לי ללב.

כשפנית אלי מאוחר יותר כבר ידעתי מי אתה, והצורה היפה בה דיברת אלי וביקשת עוד שאפגש אתך בידיעה שאני זה אני... ויתרת על הכבוד שלך בקרב החברים שלך ונתת לי לנצח...
איך אפשר שלא לסלוח?״

*סוף פלאשבק*

״ואוו...״ סילבר מלמל, לא יודע מה עוד להוסיף חוץ מלחייך מעט לבן זוגו ולהניח נשיקה רכה על מצחו.

״חתלתול קטן שלי.״

״תפסיק להיות קיטש!״ שיין התלונן ונעמד, לא נותן לאחר לעטוף אותו.
״ידעתי שאתה רגיש ולא באמת חסר לב, גם דון לא כזה נורא אחרי הכל, אני מניח ש... כל אחד מכם רצה לבסס את המקום שלו בשרשרת המזון, כזה- תאכל או שיאכלו אותך, זו מציאות נוראית-״ הוא התחיל לדבר אך סילבר קטע אותו.
״אני מצטער על כל דבר רע שעשיתי לך אי פעם.״ הוא אמר ברצינות.
״אני יודע.״ שיין ענה, ״שמעתי אותך... יום אחרי שהתחלנו לצאת...״

*פלאשבק*

״סילבר שמעתי אתה מזיין את החנון של השכבה.״ -
״ידעתי שתנצל את החנונים.״ -
״נו באד בוי, איך החנון במיטה?״ -
כל כך הרבה משפטים הציפו את סילבר ברגע בו הוא נכנס בפתח הדלת, אבל סילבר... סילבר שיחק בפלייסטיישן כשלימדו את העם לשתוק.

״שיין הילד הכי חכם ומוכשר בכיתה הזאת, אם לא בבית ספר.
כולכם ילדותיים, משחקים משחקים של כבוד, מורידים לו את הביטחון כדי ששלכם יראה מעט יותר גבוה.
אז את שיין אני לא מזיין - עדין, אבל לכם אני עוד שניה מזיין ת׳צורה אז סתמו, וכשהוא נכנס לכיתה הזאת תתנהגו אליו כמו מלך! כי זה מה שהוא שווה, מילה אחת לא במקום אני נשבע לשסע לכל אחד מכם את הביצים בתורו.״

כמובן שכאשר שיין נכנס לכיתה איש לא אמר מילה, אפשר לומר ששיין קיבל הרבה מחמאות באותו יום.

*סוף פלאשבק*

״אתה מסמיק.״ שיין העיר אך סילבר הוא לא אחד שיכנע כל כך מהר.
הוא הניח את ידו על כתפו של שיין וחייך; ״רוצה להסמיק איתי ביחד?״ הוא שאל, קצוות שיערו נופלות על עיניו בצורה שגרמה לשיין להתחיל להתנשף.
שיין עוד לא הספיק לענות כשלפתע הרגיש את לשונו של סילבר פולשת אל פיו, וכל גופו החל לרעוד.
הוא נתן לסילבר לעשות בו כרצונו, לא היו לו תלונות כלל, מן הלשון ועד האיזורים הרגישים, זו היתה הפעם הראשונה... ושיין מעולם לא הרגיש יותר בטוח.
להתעורר לצד גולדן ליון בבוקר שלמחרת היה כמו חלום שהתגשם.
-----

סוף.