פרקוטים:הקריסה

פרק 1-כריס

נשכבתי על המיטה בחוסר כוח. שמי הוא כריס ווקלין. טוב, השם המלא זה כריסטין לואיזה ווקלין.

אני בת 15. יש לי עיניים ירוקות מעורפלות, ושיער שחור כעורב. אני גבוהה ורזה.

אני מאומצת, כן, ואני לא מסכנה. אני מתגאה בזה.

לא הייתי דחויה חברתית כלל . היו לי חברות לא מעט. לארה פריסינג'ר, פריסי אנדרוד, ג'וסי ולינדה פרן, פרינס קרליי, ומרתה ברת'ה סטור. הן היו החברות הכי טובות שלי, אבל כמובן שהיו עוד.

לא הייתי אומללה, כמו הסדרה שקראתי על "הארי פוטר", של ג'יי קיי רולינג. הייתי דומה להארי, אבל לא אומללה. רומי וקארל, אחי החורגים, היו חברים טובים שלי. אין לי צלקת.

לא היה לי שרביט קסמים. אפילו לא מטה, או משהו דומה.

הייתי ילדה רגילה בת 15, בכיתה ט'.

לאחר שנשכבתי על המיטה, עייפה מיום שלם של לימודים ארוכים- עם המורה קאדג', כמובן; נכנסה אמנדה, אימי החורגת.

"כריס חומד, ארוחת הצהרים מוכנה. תארגני את החדר ותרדי הכנתי חביתיות עם שמנת וגבינה. ​​יש גם חלב עיזים מ'קאיה' , שאת אוהבת. רומי הלכה לחברה וקארל ואני יוצאים בקרוב; קיבלנו תשובה. את תכיני עוגה; לינדה וג'וסי באות לעזור. לארה ופרינס יבואו כשמקשטים. כריסטי, יש כסף על השיש בצד ימין למקרה שצריך. כשצריך חומרים נוספים תתקשרי. אולי אני אעבור בסופר, אם לא יהיה לך זמן. האוכל בשולחן. תשטפי את כלייך. " סיימה בהחלטיות, וירדה למטה בעודה צועקת : "קארל, נצא עכשיו. סיימת לאכול? קארל!!" היא רוצה במדרגות לקראת קארל, שעמד ומתחתיו רסיסים של ספל חרסינה יקר ערך.

"ס... סליחה, אמא. ב... טעות..." אמר , מתחרט.

"קארל! תסדר עכשיו ומיד," צעקה אמנדה, " מה נראה לך? זה יקר! חלק ממערכת כלים שלמה! טוב, נראה מה אפשר לעשות. אתה לא יוצא איתי! תסדר ותעלה לחדר. לא להפריע לכריס!" המשיכה, כועסת. היא הביאה מטלית מהמטבח וקארל הביא מטאטא . הוא התחיל לטאטא, מתחרט וזועם, עם מעט עצב מהול בתסכול.

"אבל.. אבל, אמא, אני רוצה לבוא איתך! כריס!!!!" בכה קארל ופנה אלי לעזרה. כרגיל.

"אמא," קראתי , "אולי קארל יבוא איתך? הוא יפריע לי וגם ללינדה וג'וסי!" אמרתי.

"את צודקת, אמי. קארל, אתה בא איתי בתנאי אחד: אם תעשה משהו רע אתה הולך לגברת פאני." אמרה אמנדה, מתרצה.

(גברת פאני- בייביסיטרית זקנה מעצבנת שלפעמים שומרת עלינו ואנחנו קוראים לה 'גברת בלון נפוח' כי היא קצת שמנמנה...)

קארל מיד התנהג יפה . ניקה, סידר, בלי להתלונן.

ואני הלכתי לאכול.

הוצאתי מהמקרר קערת פסטה ברוטב עגבניות וחיממתי אותה במיקרוגל.

אכלתי ושטפתי את הכלים שלי, ובאותו רגע נופף לי קארל לשלום מדלת הבית.

אמנדה וקארל הלכו.

כשסימתי לשטוף כלים ולפנות את השולחן נשמעה דפיקה בדלת.

"כן?" אמרתי כשפתחתי את הדלת. לא ידעתי שהיום הזה הוא היום הרגוע האחרון שיהיה לי.

"שלום," היה לה קול רגוע, אבל היא הייתה קצת לחוצה. "אני ריינה פין, אני פסיכולוגית," הפלתי כוס בטעות היא התנפצה על הרצפה.

"את כריסטין לואיזה ווקלין?" המשיכה בשלה ריינה פין. "כן," עניתי, "אני קצת עסוקה כרגע, מה את רוצה לומר לי?" אמרתי בזמן שאספתי את השברים.

"אני מצטערת מאוד שאני מבשרת בשורה כזו, אבל אמנדה, פול, קארל ורומי וקלין נהרגו בתאונת הקריסה של גשר מנהטן, לפני רבע שעה."

היא חיכתה עד שאעכל את הבשורה.

הלב שלי התנפץ כמעט כמו הכוס. אבל לא אספתי את הרסיסים.

הם רבים מדי.
התעלפתי.