התמקמתי בנוחות במושב האמצעי, בין ג'ני לכריס.
החלטתי לפתוח בשיחה, סתם, כי ככה אני, חברותי עד מוות.
"אז... איך אמרת שקוראים לך?" פניתי אל כריס.
"כריסטין ווקלין- כריס ג'ויס בשבילך." ענתה בלי להביט בי.
ואז היא הפנתה אליי עיניים ירוקות.
"למה אתה שואל?" היא שאלה בחזרה.
"הממ... את יודעת, היכרות עם מישהי שהולכת להיות החברה הנורמלית שלי לימים הקרובים זה חכם... לא?" עניתי לה, מופתע.
"אתה יכול להפסיק לנסות להגניב אותי??" היא כמעט צעקה.
מה? אני? מנסה ל... רגע, מה?
"אבל הצלחתי, לא?" השבתי לה. מה אכפת לי. להמשיך להציק זה המומחיות שלי.
היא נשמה עמוק ולחשה, "די, ג'יי."
ג'יי? הזדעזעתי. מה זה השם הזה? מאיפה היא הוציאה אותו?
באותו רגע חשבתי לעצמי, היא מתה עליי. ממש, כאילו.
"אני אוהב את השם הזה," גיחכתי לעברה, נשענתי לאחור במושבי ועצמתי עיניים.
הגנבתי לעברה מבט, היא הביטה קדימה, המומה.
חייכתי בסתר, הצלחתי -שוב- להמם איזו בת.
"זה היה משפט הפתיחה הגרוע ביותר ששמעתי אי פעם," אנפפה ג'ני, "תעבוד על הרשמת-הבנות שלך".
גלגלתי עיניים, "מה כבר את יודעת על להרשים?" הבטתי בה.
"יותר ממך, זה בטוח," היא אמרה בעוקצנות.
"פשוט תהיו בשקט," אמרה כריס, שעדיין נראתה מעט המומה.
"מה שתגידי," משכתי בכתפיי השענתי את ראשי בחזרה על המושב.
"כמה זמן ייקח לנו להגיע?" רטנה ג'ני לאחר דקות ספורות.
"כמה שעות טובות," אמרה ג'סיקה, "כדאי שתשנו".
כריס הרימה מתחתית המכונית ספר שחור-לבן ופתחה אותו בעמוד אקראי.
לאחר כמה דקות של שתיקה נגעתי בזרועה בעדינות, "כדאי שתנוחי,"
זה בטוח יעבוד.
"אולי תפסיק?" היא נעצה בי מבט בעיניים ירוקות-כהות חודרות.
"להפסיק מה?" התבלבלתי.
"להעמיד פנים! אתה לא באמת דואג לי, ואוהב את השם ג'יי, או בחור נחמד. אתה בסך הכל בחור שחושב את עצמו יותר מדי ובטוח שכולם יפילו את עצמן תחתיך," היא אמרה בנשימה אחת.
"מה?" אף אחד, אף אחד לא אמר לי דבר כזה מעולם.
"כן," היא נשענה על החלון שלצידה ועצמה עיניים.
"רגע אחד-" ניסיתי להגיב איכשהו על מה שהיא אמרה.
"פשוט תהיה בשקט," היא חזרה.
"אני-".
"הוא לא קולט רמזים," אמרה ג'ני בחיוך אכזרי, "היא פשוט לא מעוניינת בך, ג'יי, תפנים".
"אני.... זה לא..." אבל ההערות השנונות שלי נעלמו למראה עיניה הירוקות של כריס שנפתחו לרווחה.
"אתה." היא אמרה מילה אחת שפירשה את הכל.
"מה, לא! רק... אוף." החלטתי לשתוק כל הנסיעה, וזה היה המעשה החכם ביותר שלי עד אז.
התלבטתי האם להניח את הרגליים שלי על המושב של "גברת דודה ג'סי" או לא.
בסופו של דבר החלטתי שאם אני רוצה להישאר חי ושלם עד אחרי הנסיעה, מומלץ לא.
אז ישבתי לי בשקט והשתעממתי. לאט לאט העיניים שלי התחילו להיעצם.
נרדמתי. מה? הייתי עייף. זה לא אסור, בואו.
ואז שמעתי את החריקת בלמים של הרכב. באסה, הייתי בתוך חלום מרתק.
הדלתות ננעלו משום מה, כך שאני וה"בננות" לא יכולנו לצאת.
"חכו כאן," אמרה דודה ג'סי ויצאה מהרכב באקדח שלוף.
היא כנראה סרקה את האזור, אין לי מושג.
אבל היא חזרה אחרי כמה דקות, מכניסה את האקדח לכיסה.
הדלתות נפתחו וג'סי צעקה, "השטח פנוי, ילדים. החוצה. כנסו דרך הדלת השחורה. מהר." אמרה כאילו יש דבר שמסכן אותנו.
ג'ני יצאה, ואני יצאתי אחריה. כריס הלכה אחריי, במרחק מה.
נכנסו דרך הדלת השחורה אל תוך מסדרון צר עם שטיח אדום.
YOU ARE READING
פרקוטים:הקריסה
Azioneכריסטין ווקלין היא נערה בת 15 שגרה במנהטן. החיים שלה רגילים ביותר, ללא שום התרחשות משונה. עד שיום אחד מגיעה לביתה פסיכולוגית מפונפנת ואומרת לה משפט שמשנה את חייה של כריסטין לחלוטין. אני אגלה לכם משהו- זה קשור בהרבה מוות ודם. ג'ניפר פוקס היא נערה בת...
