טרקתי את הדלת. החברה הכי מעצבנת שיש זאת לוסי, מה שבטוח.
חברה לשעבר, ניסיתי להזכיר לעצמי. אבל עצם זה שהיא זרקה אותי רק העלה את חמתי. מאז המסיבה הזאת! טוב, היא הייתה ממש לפני כמה שעות.
זה לא שחיבבתי אותה, כן? היא פשוט הייתה שימושית ביותר.
אני ג'פרי. ג'פרי סאן. אני בן 15 וחצי, גר במנהטן, לומד באוקלנד, ועוד פרטים לא חשובים.
אה, יש לי עיניים כחולות ואני נקרא חתיך. כן, אני מעודכן.
נשכבתי על המיטה שלי בעצבנות.
מה הקטע של לוסי?
הטלפון שלי צלצל.
אה, חופר במוח. הזכרתי לעצמי להחליף צלצול בקרוב.
ג'סטין, היה כתוב על הצג.
עניתי.
"היי, מה קורה?" נשמע קולו של ג'סטין מבעד לטלפון.
"סבבה. עצבני ומת מחום, כן." עניתי ובעטתי בכיסא שלי.
"וואו, אחי אתה עצבני ביותר," הודיע ג'סטין, "מה קרה?"
"כן , זה בדיוק מה שאמרתי," השבתי בטרוניה.
ג'סטין התעלם מכך שהתעלמתי משאלתו.
"טוב... תקשיב. אתה בא למשחק מחר?" שאל ג'סטין.
איזה כיף! כל הכבוד, ג'פרי! עצבנת את החבר הכי טוב שלך. חשבתי לעצמי.
"אה? מה, אה כן."
אוקיי, עכשיו נמאס לי. השחלתי ביי קטן לג'סטין וניתקתי.
"ג'פרי, חומד, אתה בא למטה? הגיעה החבילה!" קראה אמא שלי מלמטה.
רטנתי שוב וגררתי את עצמי למדרגות ומשם לקומה למטה.
"למה אתה דכאוני?" שאלה אחותי החטטנית לואיז.
באמת, אני חושב שהיא יכולה להקים רשת 'חטטנות חסרת טאקט לואיז בעמ'.
ואני לא תומך בזה, כן?
"למה את?" התחמקתי.
היא גלגלה את עיניה בתסכול והמשיכה לשחק בפלייסטיישן.
הלכתי למטבח וחייכתי חיוך מאולץ למענה של אימי המסכנה.
"ג'פרי, חומד, יופי שבאת!" היא נישקה אותי על הלחי נשיקת אמא-הולכת-דביקה ולקחה את התיק שלה מהשולחן, "הגיעה החבילה של אחותך, ואנחנו יוצאים להביא אותה. תהיה ילד טוב ותסדר כאן קצת, טוב חמוד שלי? יופי! לואיז, בואי, מתוקה!"
לואיז גלגלה עיניים לעברי וקמה בזמן שחשבתי לעצמי על התיאור הלא קשור הזה. לואיז? מתוקה? כמו לקרוא לתנין חמוד.
"טוב, אמא," אמרתי והלכתי להרים את הכריות שלואיז הואילה בטובה לזרוק על הרצפה.
אחרי שאמא יצאה מהדלת, לואיז הביטה רגע לעברי וחייכה.
YOU ARE READING
פרקוטים:הקריסה
Aksiכריסטין ווקלין היא נערה בת 15 שגרה במנהטן. החיים שלה רגילים ביותר, ללא שום התרחשות משונה. עד שיום אחד מגיעה לביתה פסיכולוגית מפונפנת ואומרת לה משפט שמשנה את חייה של כריסטין לחלוטין. אני אגלה לכם משהו- זה קשור בהרבה מוות ודם. ג'ניפר פוקס היא נערה בת...
