זאבה בודדה (אמא)

פרק 1

איפה אני? מרוב שרצתי כל כך מהר לא זכרתי את הדרך חזרה.. אולי חציתי את הגבול? אני שומעת רעשים של צעדים, התהלכתי לאט בהליכה מגוננת לעבר העץ העבה שעמד כמה צעדים מולי, הצעדים מתקרבים אלי יותר, אני מריחה אותו מתקרב, אני מפחדת וליבי דופק כל כך מהר "מה את עושה כאן" שמעתי קול ממש מעלי הרמתי את ראשי מעלה וראיתי אותו, נער גבוהה שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בהירות, הוא התכופף והרים אותי על ידיו, הייתי זאבה לבנה כמו השלג ועיניים כחולות כמו השמיים, הוא התהלך כשאני בידיו, בתור גורת זאב, הרגשתי מוגנת הרגשתי בטוחה. נכנסתי לשטח האסור.


הרמתי את עיני מהמחברת ספירלה והבטתי למורה בעיניים. "לא דיברתי עם אף אחד" שיקרתי "תצאי מהכיתה" המורה צעקה עלי ויצאתי, התיישבתי על הרצפה ליד הדלת, מחכה לסיום השיעור כדי שאוכל ללכת הביתה עם חברתי הטובה מאי. הוצאתי מהתיק את מחברת הציורים שלי, והתחלתי לצייר את מאי הזאבה שבה, זאבה עם עיניים חומות בהירות, פרווה בצבע שמנת, ואוזניים עם כתמים לבנים, כל כך אוהבת ומקנאה בצבע הפרווה שלה, היא כל כך יפה ועדינה, היא לא מתאימה לקרבות אין לה את זה באופי. "היי" התיישב לידי נער ובחן את הציור שלי, "ארמנדו" (פירושו לוחם גיבור של הצבא) אמר בחיוך, צחקקתי מאט והמשכתי לצייר הוא הביט בי בסימן שאלה, "אלבנו" עניתי במהירות ונצנוץ נגלה בפניו שעכשיו אדומות מרוב שהוא מתאפק מלהתפוצץ מולי בצחוק. "אל תצחק!" אמרתי בעצבים וקמתי ממקומי. "היי לאן? לא התכוונתי לפגוע" קם גם הוא ונעמד מולי מונע ממני ללכת "שם מוזר את לא חושבת?" (שם צבע: לבן) "זה לא עניינך" עניתי בעצבים ועייני שינו את צבען, הרגשתי בכך, זה לא הפתיע אותו, "גם את צחקקת עלי קודם ולא עניתי לך על זה" הוא עמד במקומו מונע ממני בגופו לזוז. "זוז!" הרמתי את קולי והוא פינה לי את הדרך, וצלצול השמיע את סיום יום הלימודים, סוף סוף חשבתי לעצמי, לא מבינה למה אנחנו לומדים בבית ספר של בני האנוש, אם גם לנו יש בתי ספר משל עצמנו ששם אנחנו לומדים קרבות, ציד, ועלינו על ההיסטוריה שלנו של אנשי זאב, אנחנו להקה אחת גדולה יש לנו עיירה קטנה שהיא רק שלנו ואף בן אדם לא יכול למצוא אותנו או להגיע אלינו הם לא יודעים על קיומנו, אנחנו נמצאים עמוק בתוך היער, אבל לא רק הלהקה שלנו, יש לנו גם אויבים, יש גבול שאסור לנו לחצות אותו הוא נקרא "האזור האסור" וכשאנחנו מגיעים לבית הספר אנחנו לא חוצים את הגבול , וכך גם האויבים גם הם לא יכולים לחצות את הגבול כשהם באים לעולם בני האדם, היער שלנו סוג של חצינו אותו לשניים, והאזור שלנו והאזור של האויבים שלנו". הנה את!" קראה מאי ושנינו רצנו ורצנו עד שנכנסנו לתוך היער, התחבאנו מאחורי עץ כך שאף אחד לא יכול לראות אותנו הורדנו את בגדינו ושיננו את צורתנו לזאבות שלנו, הרמנו בפינו את הצד התיק עם הבגדים שלנו ורצנו לתוך היער, לתוך העיירה שלנו.

&&&

ראיתי את אבא בפינת המטבח מחכה לבואי "היי אבא אני רעבה מה יש לאכול?" שאלתי והתיישבתי לידו על כיסא הבר שבפינה ליד דלפק האוכל. "האלפה כינס את כל המבוגרים היום בבוקר" אבא התחיל לדבר ואני שתקתי הקשבתי לו, "הגענו למסקנה שאין צורך יותר בלימודים של בני האנוש" אמר ואני מנסה לעקל את זה "זה מסכן אתכם, וזה גם לא נותן לכם כלום" אבא אמר ואני התעצבנתי "ברור שזה נותן!" צעקתי אליו כאילו הוא היה אשם למרות שהוא לא, "אנחנו יכולים לעשות תואר בעתיד, ולגור בעיר ולא בעיירה הנידחת הזאת!" צעקתי את כל עצבי. "אחד את לא תצעקי עלי ושתים הבת שלי לעולם לא תהיה אומגה!" אבא צעק עלי בחזרה נתן אגרוף חזק על הדלפק והלך. נשארתי במטבח לבדי, אלפה זה מנהיג הזאבים, אנחנו להקה ואומגה זה זאב בודד חיי את חייו לבדו או שננטש על ידי הלהקה שלו, אני ואבא לא תמיד הסתדרנו מאז מותה של אמא, הייתי ילדה ממש קטנה כשהיא נפטרה, אז אני לא זוכרת ממנה הרבה ,אני זוכרת אותה בעיקר מהתמונות שלה כשהייתה צעירה, הכנתי לי פרוסה עם ממרח שוקולד כדי לאכול, דפקו בדלת וניגשתי לפתוח כשהפרוסה עדיין בידי, "שמעת אין בית ספר יותר!" הודיעה מאי בהתלהבות. "כן שמעתי, מה את כל כך שמחה?, זה גם ככה לא היה חובה" עניתי והיא החמיצה פנים. "את יודעת שבשבילי זה כן היה חובה, שכחת כוח בנות?" מאי קימצה את אגרופה באוויר וכך גם אני "כוח בנות!" עניתי לה והיה לה מבט של ניצחון בעיניים, כשהיינו ילדות אז חבורה של בנים הציקו לנו ואמרו לנו שאנחנו זאבות חלשות והם קצת צדקו אבל לא נתנו להם להוריד אותנו, וכל פעם שהרגשנו חלשות או עצובות הכרזנו על כוח בנות, בשבילנו זה שאנחנו תמיד ביחד ולעולם נישאר יחד, ואנחנו חזקות ותמיד נישאר חזקות לא משנה מול מי נהיה. טיילנו קצת בעיירה לפני שנלך לשיעור צייד, שיעור צייד זה רק לזאבים מתבגרים ובוגרים אלה שהגיעו לגיל 12/13, כל שיעור שלנו זה חובה, ויש לנו עוד הרבה, כך שכל מי שהיה מסיים את השיעורים בבית הספר של בני האנוש היה מיד מתחיל בבית הספר שבעיירה שלנו, השמש מתחילה לשקוע וזה הזמן המצוין לצייד, אהבתי את השיעור הזה כל כך הרגשתי שזה במיוחד בשבילי ,מאי לאומתי שנאה את השיעור הזה כל כך, היא אומרת שזה ברברי להרוג חייה אחרת, בשביל מזון אבל על לאכול בשר היא בחיים לא תוותר. "אלבנו תתרכזי על הטרף שלך" המורה אמר בתדר המוחי שלנו, יש לנו תדר מוחי שבעזרתו אנחנו מתקשרים ומדברים כשאנחנו בצורתנו כזאב, הקשבתי למורה לכל מילה ומילה שלו, הבטתי בחזיר הבר, וידעתי שאני הולכת לעשות את זה, המורה מאחורי משגיח על כל צעד שלי, ושאר הזאבים מחכים לסימן ממני, כל שיעור צייד יש זאב אחר שמקבל את התפקיד של המנהיג, כי אנחנו חיים בתוך להקה וכשנגדל יותר, ככה יהיה הצייד שלנו שנלך לצוד אוכל למשפחתנו או ללהקה באירועים מיוחדים, נתתי את הסימן שלי ומיד קפצתי על החזיר הבר וכך גם שאר הזאבים, מאי כהרגלה עמדה בצד בשקט ליד המורה ולא אמרה מילה, אחרי שצדנו את חזיר הבר כל אחד לקח נתך לביתו, וגם מאי למרות שלא השתתפה בצייד, אך ראתה ולמדה מרחוק לפחות כך המורה טוען, שלאט לאט היא תיכנס לזה בקצב שלה.
&&&
נשכבתי על הספה חסרת כוחות, אבא נכנס והתיישב בספת יחיד שליד "מחר בבוקר אתם מתחילים את הלימודים שלכם כאן בתוך העיירה, אין יותר לצאת לעיר של בני האנוש, תאמיני לי זה טוב לכולנו" אבא אמר לאחר דקה של שקט, "אני מבינה שאתה מרוצה מזה, כי הנה הבת שאתה כל כך מנסה לשמור וכל כך מנסה להגן אליה לא תצא יותר מהעיירה הזאת כל חייה!" צעקתי אליו שוב למרות שזה עדיין לא אשמתו הוא לא יכול להחליט בעצמו , זה החלטה רק של האלפה. "כבר אמרתי לך הבת שלי לא תהיה אומגה!" הוא הרים עלי את קולו, "למה את כל כך שונאת את העיירה הזאת?" שאל והפעם בטון רגועה יותר. "כי כאן איבדתי את אמא שלי כאן אמא שלי נפטרה בתוך העיירה ואני לא רוצה לחיות במקום שהיה פעם שלה" אמרתי והדמעות הגיעו כשהזכרתי אותה, פניו של אבי התרכך ועיניו שינו את צבען לצבע אפור של אובדן .כשאנחנו כועסים צבע העיניים שלנו משתנה לפי אותה ההרגשה, כעס זה צבע אדום, אובדן ואבל זה צבע אפור. עזבתי אותו לבד בסלון ויצאתי מהבית בטריקת דלת, רצתי לתוך היער ושיניתי את צורתי לזאבה שלי בקפיצה ובגדי נקרעו מעלי, התחלתי לרוץ הכי מהר שיכולתי. כל פעם שאני עצובה מעט או כועסת מידי אני בורחת ורצה לתוך היער, נעצרתי שנייה לפני שחציתי את הגבול, בעצם אני כבר חציתי אותו, אני לא אמורה אפילו להיות כאן באזור הזה של הגבול, כשבאתי להסתובב , משהו עצר אותי יותר נכון מישהו, זאב לבן עם עיניים כחולות כמוני רק כפות רגליו בצבע שחור, הוא הביט בי בצד השני של הגבול. מה את עושה כאן?" צעק עלי בתדר המוחי והזכיר לי את העבר, "לא עניינך! ותכנית עדיין לא חציתי לצד שלכם" צעקתי אליו בחזרה והפנטי לו את גבי מתכוננת ללכת "קוראים לי.. סטברוס" אמר במעט חשש "את לא האויבת שלי!" הרים את קולו בתדר המוחי. "אבל אתה אויב שלי!" צעקתי אליו. "עשיתי לך משהו? פגעתי בך?" צעק בשאלה, הוא הנמיך את עצמו וראשו מונך על האדמה, אומר לי שהוא לא מתכוון לפגוע בי, עצמתי את עיני בחוזקה, חשבתי לרגע, ואז עשיתי כמוהו, אנחנו לא צריכים להיות אויבים עם אנחנו לא רוצים "אני שמח בהחלטה שלך ואני גם אשמח עם נוכל להיות ידידים, כי יש לי הרגשה שאנחנו דומים באופי". אמר והתרומם על ארבעת רגליו, וכך גם אני. "מה הביא אותך לפה?" שאל , ואני הבטתי באדמה חוששת לענות לו על זה. "אבא שלי, רבתי אתו ורציתי קצת שקט אז ברחתי ובטעות הגעתי לכאן" עניתי מביטה בכל מקום רק לא עליו. "גם אני, רק.. רק שאני רבתי עם אמא שלי" אמר בעצב "היי!" שמעתי צעקה של אבא בתדר המוחי , "אלבנו מה את חושבת שאת עושה תחזרי מיד הביתה!" אבא צעק כשראה אותי עומדת בקצה של הגבול ומדברת עם מישהו שאמור להיות האויב, הבטתי פעם אחרונה בסטברוס ורצתי למקום שאבא בא ממנו, וחזרנו שנינו הביתה.
&&&
דפיקה בדלת מבשרת לי בשורות רעות, נשכבתי על המיטה עוצמת את עיני, הדלת נפתחה קצת ואור מהמסדרון מציץ לתור החדר, "איזה עולב את, אני יודעת שאת ערה!" קראה מאי, פקחתי את עיניי והיא הצביעה עלי. "חשבתי שאת אבא שלי מאז שחזרנו הביתה הוא לא דיבר איתי, אבל כן אראה לי שהוא עצבני עלי" אמרתי ונאנחתי. "למה מה עשית הפעם?" שאלה בחיוך ממזרי, אני לא אחת שעושה בעיות כל הזמן, אולי חלק מהזמן. "האמת שלא עשיתי כלום, רק הגעתי בטעות לאזור של הגבול" התיישבתי והבטתי לה בעיניים. "את לא נורמלית!, מזל שאף אחד לא היה שם" אמרה והביטה בי לשנייה ונראה שהיא כבר הבינה "שקרנית!" היא צווחה והתיישבה על המיטה בחבטה, "נו תספרי לי!" ציוותה ועל פנייה היה ניצוץ של התרגשות. "אין מה לספר סתם היה שם זאב צעיר בגיל של שתינו אולי צעיר יותר אני לא יודעת, אבל עזבי, לא דיברנו בכלל, ישר אבא שלי בא ולקח אותי משם" שיקרתי פעם ראשונה שאני משקרת לה, לא רציתי שאף אחד ידע, רציתי לשמור את הסוד הזה לעצמי, אולי אני עוד הפגש אתו יש בו משהו שמזכיר לי קצת את עצמי. אולי אנחנו באמת דומים באופי כמו שהוא אמר.
&&&
"זה לא פייר" מאי צווחה ברוגז "שיבצו אותנו כיתות בנפרד" אמרה אחרי שהביטה בלוח המודעות של בית ספרנו בתוך העיירה שלנו, "לפחות לא נצטרך לראות את התחת של השנייה כל הזמן" אמרתי מתלוצצת והיא בתגובה החמיצה פנים בכעס. נפרדנו לשלום ונכנסתי לכיתה שבה שובצתי, התיישבתי ליד שולחן מרוחק בפינה, מתפללת שהוא לא שייך לאף אחד אבל טעיתי, "זה המקום שלי אבל תרגישי בנוח לשבת לידי" קרץ לעברי בחור שאין לי מושג איך קוראים לו. בואו נעשה לכם קצת סדר, אנחנו לא מכירים את כולם וזה עיירה גדולה ומלאה באנשי זאב אפילו עם זה עמוק בתוך היער, ולפי הריח אנחנו מזהים מי מהלהקה שלנו ומי לא שייך כמו הבחור של אתמול, שדיי בא לי להכיר אותו, אולי אני הלך לשם היום באותו השעה, גיחוך נפלט מפי, הרי למה שהוא יהיה שם, חייכתי לעצמי, "את מוזרה" אמר הבחור שישב לידי והמשיך להביט בי, "קוראים לי ניאל ואת?" שאל "אלבנו" עניתי והבטתי במורה ולא כל כך הייתי מרוכזת בשיעור ועייפות השתלטה עלי, "אלבנו?" "אלבנו!" המורה קראה בקול רם וגרמה לי להביט בפניה במהירות, ולקולות צחוק לפקוע מגרונם של תלמידים אחרים. הנהנתי בראשי לעבר המורה ועשיתי את עצמי מקשיבה לה, אחרי כחצי שעה השיעור נגמר, את מי זה בכלל מעניין על הליקוי החמה, הירח המלא יהיה מחר וצריך להתארגן, מה קורה בירח המלא? זה שאנחנו הופכים לחזקים יותר ומהירים יותר, אז בכל פעם שיש ירח מלא אנחנו עושים כל מיני תחרויות בין כל הלהקה, פעם תחרות ריצה ופעם קרב והמנצח מקבל מדליית זהב אמתית, וזה כיף כל התחרות הזאת הפעם זאת תהיה ריצה, ואני כל כך מחכה לזה. "אלבנו!" מאי קראה לי בדיוק כשבאתי ללכת לביתי "מאי?" שאלתי וראיתי את חיוכה מתרחב היא מביטה אל מאחורי, קימטתי את פרצופי וסיבבתי את ראשי לכיוון בו היא הסתכלה, ניאל עמד שם וכשקלט שאני מביטה בו הוא צעד אחורה התנגש בלוקר הפתוח שמאחוריו הסתובב והתעסק בלוקר שלו, צחקוק נשמע ממני וממאי. יש לו שיער שחור קצר ההולך לצד שמאל עיניים חומות בהירות ונראה רזה זיפים קטנים בשני ציידי פניו. "מה התוכניות שלך להיום בערב?" שאלה מאי וחיכתה לתשובה, לא יודעת מה היא מצפה או מקווה שאני יענה לה.