זאבה בודדה (אמא)

פרק 2 ירח מלא

קצת מצחיק שסירבתי למאי לבלות קצת בשביל להיות לבד בחדר ולשקוע במחשבות, היום זה יום הולדתה של אמא ואני מתגעגעת אליה, אני מכינה עוגת שוקולד וקצפת, העוגה האהובה עלי, הכנסתי את הבלילה של העוגה לתנור והתחלתי בעשיית הקצפת, מעניין אם גם אמא אוהבת את העוגה הזאת?!, אני מכינה בשבילה למרות שהיא לא כאן, אני מקווה שהיא מביטה בנו מלמעלה ומחייכת לעברי, הייתי כל כך רוצה לראות את פניה ואת עיניה ואת הפרוות הזאב שלה, לחבק אותה כל כך חזק עד שהיא תצחק ותפריח עלי נשיקות מתוקות, "מקווה שהעוגה בשבילי" אבא נכנס עם חיוך עצוב על פניו, הוא כבר יודע את התשובה למי העוגה באמת שייכת, כי הוא עושה את זה כל שנה, ובסוף שנינו מחלקים את העוגה בין האנשים שאנחנו מכירים לזכר אמא, שכולם יזכרו אותה וידעו כמה היא הייתה יפה וכמה שהיא שלי, הבטתי בשעון ואז על אבא "תשמור על העוגה שלא תישרף" הכנסתי את הקצפת שהכנתי לתוך שקית זילוף והנחתי בצד, נישקתי לאבא במהירות ויצאתי מהבית בריצה, "אלבנו!" אבא צעק לי בפתח הדלת נעצרתי מיד ולא הסתובבתי לעברו "לאן?" שאל וכעס נשמע בקולו "למאי" צעקתי בחזרה כדי שישמע "חסר לך שלא" אבא קרא לעברי והתחלתי לרוץ שוב, אני לא מבינה למה אני עושה את זה, למה אני שוב הולכת למקום האסור לאזור הגבול, אבל אני חייבת לראות אותו חייבת להבין מי הוא, אני יודעת שאבא יכעס מאוד אם יגלה ששיקרתי לו, אבל הוא לא יגלה כי אני לא אתן לזה לקרות, התיישבתי מאחורי העץ מחכה, אבל כלום לא קורה, הוא לא מגיע, כנראה שסתם אני אוכלת סרט שאני חושבת שיבוא לכאן שוב, נעמדתי על רגלי והתכוונתי ללכת. "אלבנו?" שמעתי את קולו של סטברוס, הסתובבתי מיד והבטתי בעיניו היפות והכחולות, ראיתי אותו בצורתו האנושית. שיערו שחור קצרצר ופרוע על ראשו, הוא לבש חולצה קצרה אז רואים שרירים על ידיו, הוא הביט בי ובחן אותי כמו שאני אותו, "את יפהפייה " אמר בקול שקט והתקדם לעברי, הוא נעמד מולי וחייך, והחיוך שלו מושלם חייכתי אליו גם אני. "לא הייתי בטוחה שתבוא" לחשתי והבטתי ישירות אליו, "גם אני" לחש, אני לא יודעת למה אבל הייתה בנינו שתיקה מביכה של חצי דקה עד שהוא שבר אותה. "יש לאמי יום הולדת היום, היא לא עזבה אותי, וחגגנו ביחד כמו בכל שנה" אמר והביט בי וצבע עיניו השתנו לצבע אפור של אובדן או אבל, "מה קרה?" לחשתי לא רציתי לחטט יותר מידי כדי לא להבריח אותו, רציתי שיישאר כאן איתי, "תמיד ביום הזה אמא לא שמחה, היום הזה מעציב אותה אבל היא לא מוכנה לוותר על חגיגה קטנה ביני לבינה" חייך לעברי בעצב. "גם לאמא שלי היה אמור להיות יום הולדת היום, הכנתי לה עוגה אבל לא הספקתי להביא לך חתיכה לזכרה" אמרתי ודמעה קטנה זלגה בעייני, הוא שלח יד לפני וניגב את הדמעה, נרתעתי מאט אבל המשכתי להביט לעברו, "איזה כבדים אנחנו" גיחך מאט גורם לשיני הלבנות לבלוט, "אני חייב לחזור אסור שאמא תראה אותך" אמר בחיוך "נתראה מחר אלבנו בדיוק באותו השעה שש בערב" הסתובב קפץ קדימה ותוך כדי הפך לזאב שבו. הבטתי בו רץ והרגשתי צביטה בלב לא יודעת למה אבל לא רציתי שהוא ילך, התיישבתי על האדמה ודמעות זולגות מעיני "אמא" לחשתי בשקט "תעזרי לי להתגבר, אני מתגעגעת אליך, לכולם יש אמא ורק לי אין וזה כואב, אמא כואב לי נורא" צרחתי מפורקת וזרם של דמעות יורדות. הרגשתי ידיים מחזיקים אותי חזק ומחבקים אותי, " מזל שיש לי חוש ריח חזק בשביל לאתר אותך, אני כאן אתך" לחש אבא כשהוא יושב על הרצפה ומכניס אותי חזק יותר בין ידיו.
&&&
יום חדש, וריחות המטבח מעלים לי זיכרונות ישנים, האוכל של אמא. התארגנתי את ארגוני הבוקר, וירדתי למטבח, פנקייקים בצלחת מונחים על דלפק האוכל, שוקולד מגורד מונח בתוך קערה ושוקולד לבן מומס על קערה ליד, יאמי, אבא יודע מה אני הכי אוהבת, "בוקר טוב נסיכה" אבא הביט לי לתוך העיניים, וראיתי לראשונה שיש שם משהו מוסתר איזה סוד שהוא לא מגלה. "אבא על מה אתה חושב?" אני כל כך רוצה שתגיד לי, שתגלה מה אתה מסתיר ממני, "על זה שאת מאחרת בשלוש דקות לשיעור הראשון" הוא חייך אלי חיוך ממזרי בזמן שהפנקייק האהוב עלי מונח על צלחת לידי ממולא בשוקולד. "אבא!" צווחתי לא מתכוונת לוותר על זה בשום שיעור שבעולם.
איחרתי לשיעור ב20 דקות "את מקבלת עבודה של ליומיים, תכתבי לי הכול על אומגות אלפות ובטות" אמרה המורה והתיישבתי במקומי בחוסר חשק, בבית הספר של בני האדם היא הייתה מוציאה אותי מהשיעור או ריתוק אבל לא לעשות עבודה של חמישה ימים בתוך יומיים זה לא הגיוני. "אני עזור לך עם את רוצה?" שאל ניאל אותו הבחור שיושב על ידי בכל שיעור, הנהנתי בקצרה והמשכתי להביט ולהקשיב למורה. ישבתי עם מאי על הספסלים בחוץ בהפסקה "את מוכנה לירח המלא" שאלתי והיא הנהנה בקצרה, והביטה לרגע קדימה ונראה שבכלל לא מקשיבה לי, "את יודעת שאני מאוהבת בך?" שאלתי ושוב היא הנהנה "קשות ממש מאוהבת" הוספתי אך נראה שהיא בכלל לא פה "היי!" צעקתי, היא קפצה בבהלה הביטה בי בפנים מבוהלות, "כן, כן גם אני" ענתה וצחוק התפרץ ממני "את מקשיבה בכלל?". שאלתי אותה והבטתי לכיוון שהיא הביטה "כן, כן, לא אני לא" ענתה בכנות, סיבבתי את ראשי והבטתי בה "אני חושבת על הלילה, אני לא כל כך אוהבת את הלילות האלה" לחשה והביטה לי ישירות בעיניים, היא לא אוהבת את הלילות האלה כי היא שונאת את הקרבות ואת התחרות זה ברברי בעיניה. "את יודעת תמיד בסוף אחד הגברים נלחם על בחורה בשביל לזכות בה" אמרה והשפילה את מבטה לרצפה, שני זאבים נלחמים על אותה בחורה שהם רוצים, ורק אחד מנצח, אבל אותה אחת לא חייבת להסכים לחיזור של המנצח למרות שניצח בקרב. "נו ו..?" שאלתי לא מבינה מה היא מנסה להגיד. "יש בחור אחד בשם ניאל, אז בתחרות קרבות בפעם הקודמת של הירח מלא הוא הביט בי כל הזמן ואני מפחדת ש... ש.." היא התחילה לגמגם והביטה בי "אני מפחדת שהוא יכריז שהוא רוצה אותי" הבטתי בה בחיוך "אז שיכריז" ככה הם מתחילים בקרב על הבחורה בלי קשר לקרבות שהאלפה מארגן. "אני לא רוצה שיחזר אחרי כי אני חלשה באופי ובטוח אני הסכים לחיזור שלו ואני.. אני לא מוכנה עדיין לחבר" היא לחשה והביטה לתוך עיני. "אני העזור לך, ותאמיני לי אם את לא תרצי, את תגידי לו את זה" התקרבתי אליה וחיבקתי אותה והיא החזירה לי חיבוק, "בלי קשר הוא נראה בחור דיי טוב" ציחקקתי היא הזעיפה לעברי פנים כועסות. "טוב, טוב" הרמתי  את ידיי כאילו נכנעת..

&&&
היום היה די משעמם בשיעורים כהרגלי עשיתי את עצמי מקשיבה, אבל חשבתי על דברים אחרים, חשבתי על הסוד שאבא מסתיר ממני על מאי וניאל על סטברוס בעיקר על סטברוס. בעודי הולכת הביתה לבד כי מאי רצתה להיות קצת לבדה, קיבלתי הודעה בפלאפון
אבא: תחזרי הביתה ישר יש לי משהו לספר לך

לא הגבתי אולי זה קשור למשהו שהוא מסתיר ממני, בכל מקרה אני בדרכי לבית, נכנסתי דרך הדלת וראיתי אותו יושב בפינת הסלון על הספה ומחכה לבואי. "מה רצית אבא?" שאלתי בחצי חיוך, הוא סימן לי בידיו לשבת לידו התקדמתי לעברו והתיישבתי, היה נראה שהוא די מבולבל באיך לפתוח את השיחה, הפלאפון צילצל ואני מיהרתי לענות בדיוק שהוא בא לפתוח את פיו "כן?" שאלתי לתוך הנייד. "אני לא יוצאת בירח המלא אני בבית, תגידי לי מחר מה היה בסוף" מאי ענתה ונשמעת רצינית לגמרי, לא רציתי להציק לה אז הנהנתי בראשי למרות שלא ראתה ועניתי "בסדר נתראה מחר". ניתקנו את השיחה, והבטתי באבא מחכה שיתחיל לדבר, "נדבר מחר" אבא אמר וקם על רגליו. "אבא אני מרגישה שאתה מסתיר ממני משהו אז בבקשה תגיד לי את זה כבר!" הרמתי את קולי והבטתי בו בעיניים נוצצות וסקרניות. "לפי הרמת קולך זה לא הזמן המתאים, נחכה שיהיה רגוע יותר, אולי את לא מספיק בוגרת בשביל שיחה רצינית כזאת" אבא היה עצבני לפי קולו, הוא התקדם לכיוון המדרגות כדי לעלות לחדרו. "מה כבר יכול להיות רציני כל כך?!?" שאלתי בקול רם כדי שאבא ישמע, הוא שמע אבל לא התייחס והמשיך לעלות במדרגות, התיישבתי בחבטה על הספה ועצמתי את עיניי מנסה להירגע קצת.

&&&
השעה שש הגעתי למקום שלנו, שלי ושל סטברוס, הוא עישב שם על האדמה וגבו נשען על העץ, התקדמתי לעברו "היי" קראתי הוא נעמד מיד וחיוך ענקי נפרש בפניו, "מה יהיה אתנו אה?!?" שאל ואני לא הבנתי לאן הוא חותר, הבטתי בו בחוסר הבנה, "כל הזמן נצטרך להסתתר אסור שיראו אותנו וזה כבר נמאס". חיבקתי את גופו הגדול והוא החזיר לי חיבוק. "אתה צודק אבל אני לא רוצה שניפרד עכשיו, אתה יקר לי אתה כמו אחי הגדול שלעולם לא היה לי" אמרתי בחיוך קטן והבטתי בפניו תוך כדי החיבוק, הנחתי את ראשי על חזהו הקשה, הוא יותר גבוהה ממני ראשי מגיע בערך לסנטרו, הוא טמן את ראשו בכתפי ולחש "אנחנו לא נפרדים אני בחיים לא הפרד מאחותי הקטנה". הרמתי שוב את ראשי עם גבות מקומטות והוא הביט לתוך עיני "בן כמה אתה בכלל?" שאלתי והוא חייך "16" צחקקתי והחזרתי את ראשי אל חזהו "תכנית אני יותר גדולה ממך" לחשתי וחיוך רחב התפשט על פני. "סטברוס!" שמענו צרחה שגרמה לנו להתרחק זה מזו והבטנו ישר לכיוון. "כאן אתה מתחבא!" צעקה והתקרבה אלינו ואני בפחד לקחתי שלושה צעדים לאחור, והיא ישר הביטה בי, "את לא משלנו" מלמלה והביטה שוב בסטברוס. "אמא זאת אלבנו, אלבנו זאת אמא שלי" אמר בשקט והביט בה. היא יפה אמתית שיערה זהוב ועיניה כחולות כמו הים היא רזה ומאט גבוהה אך נמוכה ממנו, כי סטברוס יותר גבוהה, גם ממני, מבטה נח עלי ועיניה היו עצובות אך לא שינו את צבען "לך הביתה מיד!" צעקה על סטברוס הוא הנהן לעברה ושלח לי חיוך מתנצל, חייכתי אליו גם, והיא חזרה להביט בי כשהוא נעלם מעינינו היא התקרבה אלי לאט, "אל תתאהבי בו! ואל תגרמי לו להתאהב בך, אל תיפגשי אתו יותר! זה רק מעמיד אותו ואותי בסכנת חיים, תחזרי לאבא שלך הוא בטח מחכה לך!" אמרה בטון רך, המשכתי להביט בה היה בה משהו מוכר מאוד. "איך קוראים.. לאמא שלך אלבנו?" היא שאלה בחשש מהתשובה שתקבל. "ארטמיס" (פירושו אלת הירח והציד) עניתי "אבל היא נפטרה עוד כשהייתי ילדה" הוספתי ועיניה נהפכו בשנייה לצבע אפור של אובדן ואבל, היא מזדהה איתי, קצת מנחם שמישהו באמת מבין אותי חוץ מאבא. "תשמרי על עצמך ואל תבואי לפה יותר!" היא הרימה עלי את הקול, הסתובבה שינתה את צורתה לזאבה וברחה מהמקום צבע פרוותה היה מדהים לא ראיתי עוד צבע כזה צבע לבן זהוב, יותר זהוב משיערה, ברור שאני המשיך לבוא לפה ולהיפגש עם סטברוס.

השעה 12 בלילה, ירח מלא, וכולם עומדים במרכז שנמצא בלב העיירה שלנו ליד המשרדים של האלפה. האלפה עומד בצד וכולם עומדים מסביבו. "היום זה תחרות ריצה, עיקוף של כל האזור שלנו, לא מגיעים לגבול ולא חוצים אותו, ואת החוקים אתם מכירים , מי שעובר אותם מפסיד" אמר האלפה. ניאל נעמד לידו בדיוק כשהוא עמד לפתוח את פיו שוב, האלפה הביט בו והנהן בראשו. ניאל שעמד עכשיו בראש ליד האלפה. "אני מכריז על מאי, מאי מדיסון!" קרא, אז מאי צדקה, "היא לא כאן" אמרתי והתקדמתי לעברו, "היא חייבת להיות כאן רק חבל כי עם יהיה קרב הייתי רוצה שתראה אותי נלחם עליה כמו שצריך" אמר בחיוך, התקדם גם הוא ונעצר כשנעמדנו אחד מול השנייה. "יש מתמודד?" קרא בקול כדי שכולם ישמעו. "אני!" צעקתי למרות שעמדנו ממש קרובים זה לזו "את?" ניאל והאלפה קראו ביחד הנהנתי לעבר שניהם התרחקתי קצת מניאל ושיניתי את צורתי לזאבה שבי.

לא כל כך אוהבת לכתוב פה למטה, אבל באמת אם יש מי שקורא ואוהב אשמח בבקשה שתלחצו על הכוכב (כדי לדעת אם אהבתם) , ותגיבו אם זה ארוך מידי בשבילכם אז אני יכולה לקצר קצת ❤️