זאבה בודדה (אמא)

פרק 7 זאב שחור

מנקודת מבט אלבנו

אני מתקדמת לעברו ורואה את צלליתו באור הירח, אני מחייכת ושנינו מתקרבים, אני מחבקת אותו בעורפו ולא יכולה לעזוב, הוא תופס אותי במותני, ואני מרגישה כאילו זה החיבוק האחרון, אנחנו מתנתקים, אני מביטה עמוק בעיניו, ורואה שמשהו עובר עליו, אני מנסה לקרוא אותו בעיניו, אבל הוא משפיל את מבטו לאדמה, ואחרי דקה של שקט הוא ממלמל בקול, "אני מצטער אלבנו, סליחה" מסתובב מהר, הופך לזאב ורץ מהמקום, "לא!" צעקתי לעברו, הדמעות לא מאחרות להגיע, זה באמת היה החיבוק האחרון, אני מרגישה שהלב שלי נשבר, אני לא יכולה לרוץ אילו, ואני לא יכולה גם לעזוב אותו, אני מתיישבת על האדמה, וממשיכה לבכות, אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות, אני מרגיעה את עצמי, ונשכבת על האדמה, עוצמת את עיני לכמה שניות, אני מרגישה שמישהו מביט בי, אני פוקחת ישר את עיני, אבל לא רואה דבר, אני מנסה להריח, אבל אין ריח, אני שוב מרגיעה את עצמי, ברגע שאני היה בסכנה, אבא ירגיש זאת, וגם סטברוס ירגיש זאת, כמו שהרגיש בפעם הקודמת שנפצעתי בקרב על מאי, אני מחייכת לעצמי, עוצמת את עיניי ואני נרדמת, כשאני מתעוררת אני שומעת קול יללה, אבל לא מזהה את הקול הזה, כבר ממש מאוחר ונהייה לי קר, אבל אני לא רוצה לחזור הביתה, אבא שיקר לי שאמא מתה, אני לא רוצה לראות אותו, אני רוצה לחפש אותה אבל איפה? אני התחיל עכשיו, הוא אמר שהיא אומגה, (אומגה זה זאב בודד שחי לבד ללא להקת זאבים) אולי היא חייה לה בעולם של בני האדם, בעיר, אבל אני לא יודעת איך העיר שלהם נראית בלילה, מכיוון שבלילות אף פעם לא הייתי שם, איך אני אמורה בכלל למצוא אותה? אני לא מכירה שם כלום חוץ מבית הספר שלשם אני כבר לא הולכת, ופעם אחת בלבד הלכתי לקניון עם מאי ועוד חברה לכיתה. התיישבתי על הקרקע חסרת אונים לא יודעת מאיפה להתחיל או מה לעשות, השעה מאוחרת אבל אני מחליטה בכל זאת ללכת לעיר לטייל קצת, להכיר את העיר שלהם בלילה, אני קמה על רגלי ומחליטה ללכת, זה ייקח קצת זמן אבל בסוף אני הגיעה. יצאתי מהיער, לקח כמעט שלוש שעות, אם הייתי בצורת הזאב שלי הייתי מגיעה תוך כעשרים דקות או פחות. הכול שומם וריק מאדם, השמש למעלה מתחילה רק לזרוח, אבל עדיין חשוך בחוץ, אור כחול מבצבץ צובע את העולם, עדיין יש לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי, אני מחליטה לטייל קצת וכשיגיע אור היום, אני התחיל לחפש את אמא, בצד אני רואה אישה מבוגרת מטיילת עם הכלב הגדול שלה, אני ממשיכה לטייל ולא רואה אף אחד בסביבה חוץ מאיזה גבר שמסתובב עם מעיל שחור, וזה מוזר הרי אנחנו בקיץ, ומעיל זה מוגזם מידי, הוא מתקדם וזה נראה כאילו הוא בא ישר אלי, אז אני פונה לצד השני מעבר הכביש, ואני רואה שגם הוא עושה זאת רק מהר יותר, נעמדתי במקומי, לא זזה, ברגע שינסה לעשות משהו אני יקפוץ אליו בצורת הזאבה, הלב דופק ככל שהוא מתקרב אלי, ועיניו מביטות בי, "שמח שחיכית לי מותק" אמר בקול לחישה מפחיד, בשנייה שניסה לגעת בי, באתי להשתנות ולקפוץ אליו, אבל מישהו עצר בעדי, ונעמד ממש מולי, "שלא תעז לגעת בה!" אמר הבחור מנסה להגן עלי, "עוף מפה ואל תפריע לנו" אמר האיש, שנייה אחרי שגמר את המשפט שלו, קיבל אגרופים לפרצוף, דם ירד לו מהאף, מהשפה, מגבה, "תפסיק" אמרתי בפניקה, ומשכתי אותו מהחולצה שלו, הבחור תפס לי בחוזקה בידי, ומשך אותי אתו, התרחקנו מהאיש, אבל הוא המשיך לגרור אותי לתוך היער, "תעזוב אותי כבר!" צרחתי אליו, והוא עזב את ידי, "עזרת לי בשביל שאתה תסיים את מה שהוא שהתחיל!" הדגשתי את המילה אתה בכוונה, "ילדה מטומטמת!" הוא צעק עלי, "כמעט חשפת את עצמך!" המשיך לצעוק, "תעלי!" אמר בקול של פקודה, והשתנה זאב שחור, הוא נראה מוכר, "זה הוא!" צעקתי, הוא הביט בי במבט מוכר אך מפחיד, "אתה שהיית אז באגם ביום של הירח המלא" אמרתי ממשיכה להביט בעיניו, וסימן לי בראשו לעלות עליו, "אין לך ריח" מלמלתי לעצמי, "רגע אם אין לך ריח של להקה של זאבים אתה חייב להיות אומגה!" קראתי והמשכתי להביט בו, "תעלי כבר!" פקד עלי בתדר המוחי, הוא נשכב על הקרקע, עליתי עליו, על גבו ותפסתי חזק בפרוותו החלקה והנעימה, פעם ראשונה שעליתי והתיישבתי על גב של מישהו, נשמע מוזר, אני לא מכירה אותו, והוא לא משלנו, אבל אני לא מפחדת ממנו, כי אם היה רוצה לעשות לי משהו היה עושה זאת כבר מזמן, כי אני חושבת שהוא זה שעקב אחרי והביט בי כל הלילה, הוא התחיל לרוץ לתוך היער, ואני תפסתי חזק יותר את פרוותו, מפחדת שלא ליפול לשבור עצם כלשהו, אני מביטה לצדדים, דווקא נחמד שאת לא צריכה לרוץ אלה רק מביטה איך היער עובר על פנייך במהירות, כעבור עשרים דקות, הוא נכנס לשטח האסור לשטח של האויב "תעצור!" קראתי בפחד, אין לו את הריח שלהם, איך לא ידעתי שהוא מכאן, מה לעשות עכשיו, הלב שלי התחיל לדפוק מהר, והתחלתי לרעוד מפחד, עכשיו אני כן מפחדת!, "תעצור!" צעקתי עליו, אור היום התחיל להופיע, זהו הלך עלי, הם יהרגו אותי, ואפילו עוד לא פגשתי את אמא שלי, מה חשבתי לעצמי, דמעות התחילו לרדת, לפתע הוא נעצר ליד בית עשוי מעץ, "תיכנסי" אמר בתדר המוחי, "ממש לא!" קראתי, אני הולכת מכאן" אמרתי, קפצתי ממנו והתחלתי ללכת אבל הוא קפץ ונעמד ממש מולי, "אין לך לאן ללכת, ברגע שמישהו ידע שאת כאן יהרגו אותך, את לא במקום בטוח, עכשיו תכנסי לתוך הבית" אמר בתדר המוחי, הוא הסתובב והפנה לי את זנבו, "חתיכת חוצפן!" קראתי, והוא השתנה לאדם, עיני נפקחו לרווחה כשאני מביטה בישבנו הסתובבתי מיד, מפנה לו את גבי, "אני הכנס לבית הזה" אמרתי וצבעתי לכיוון הבית, מנסה להרגיע את עצמי, "אבל תבטיח לי, שלא תעשה לי כלום" אמרתי ודמעות ממשיכות לרדת מעיני, "אין לך כל כך ברירות, אבל מבטיח" אמר, והיה לו קול גברי ויפה,

&&&

התייבשתי על הספה, ממתינה לו בסבלנות בזמן שהוא מתלבש, הבטתי סביבי על הסלון אני יושבת על ספה של שלושה מושבים, ליד יש כורסה של אחד תואם לספה, שטיח בצבע שמנת פרוס על הרצפה, הכול נראה קצת מאובק, כאילו שנים לא גרו בבית הזה, בית קטן עם מבטח וחדר אחד, ואני מאמינה שיש בו גם שירותים ומקלחת, הוא יצא מהחדר לבוש במכנס קצר בלבד, פעם ראשונה אני מביטה בפניו, משהו בו נורא מוכר לי, אבל מאיפה?, נעמדתי מולו מביטה בפניו, שיערו חום בהיר פרוע על ראשו, עיניו ירוקות בהירות, ושפתיו מלאות ורדרדות, יש לו זיפים שחורים מקשטים את פניו, "מה?" שאל מביט בי, ומבטו השתנה למבט מפחיד, "למה אני כאן" שאלתי והתרחקתי ממנו, נזכרת שאני בצד של האויב, "כי אני רציתי שתהיי כאן, זה לא ברור?!" אמר והתקדם לעבר המטבח הקטן, הוציא מהארון מטבח שתי כוסות, "קפה?" הביט בעיני "לא שותה" עניתי, "אז נקנה לך משהו שאת אוהבת" אמר, ואני מביטה בו מכין קפה כעל משוגע, דפיקות חזקות נשמעו בדלת קפצתי בבהלה ורצתי לעבר המטבח מתחבאת מאחוריו כמו גור מפוחד, תפסתי בגבו "לא יקרה לך כלום כל עוד זה תלוי בי" אמר והתקדם לעבר הדלת "לא!" צעקתי והלכתי אחורנית עד שגבי נתקע בקיר, הוא פתח את הדלת מתעלם ממני לחלוטין, ראיתי שתי אנשים, מציצים פנימה ואחד מהם פגש בעיני הפחדניות.