זאבה בודדה (אמא)

פרק 10 "זה הייתה אתה!"

אכלנו ארוחת צהרים, אני דווקא נהניתי לקנות איתו בגדים, והאוכל היה מושלם, בחיים שלי לא קניתי אוכל בעיר, תמיד אנחנו מכינים בבית, וצדים בעצמנו את הבשר שלנו, "תתארגני אנחנו הולכים" אמר לפתע "אני מוכנה אבל לאן?" שאלתי ונעמדתי במקומי, מחזיקה את הבטן המפוצצת שלי, "למצוא את אמא שלך" ענה לפתע וליבי התחיל לרעוד מפחד, המחשבות התחילו להתרוצץ במוחי, שמחה, עצב, וכעס השתלטו עלי, האם אני באמת רוצה לראות אותה? למרות שנטשה אותי כשהייתי ילדה קטנה? האם אני מוכנה לזה נפשית? איך אוכל לקבל את זה כשהיא לא תרצה לראות אותי, לא הצלחתי לנשום ולזוז, לוקה ראה שמשהו עובר עלי, הוא התקרב ותפס בלחיי עם ידיו, "ששש הכל בסדר תנשמי" אמר ועשה איתי תרגילי נשימה, "תעשי כמוני" הכניס אוויר והוציא באיטיות, עשיתי זאת, כמוהו בדיוק, ולאט לאט הרגשתי איך האוויר חוזר אלי, הבטתי בעיניו, ראיתי שהוא רוצה תשובה למה שקרה, אבל לא ביקש זאת "את תראי אותה מרחוק, לא נתקרב, אסור שהיא תראה אותך, אסור כרגע שהיא תדע מי את" אמר לפתע והפתיע אותי, למה אסור? מי אמר? "ל.. למה?" גמגמתי בשקט, "אני מבטיח לך כשיבוא היום אתן תיפגשו כמו שצריך, אבל לא כרגע" אמר וחיבק אותי משהו בחיבוק הרגיש כל כך טוב, אני אוהבת את התחושה הזאת שאני לא לבד, שיש מי שעוזר לי באמת, למרות שיש לו אינטרס משלו, עצמתי עיניים מתענגת על ההרגשה, "בואי" אמר התרחק מהחיבוק תפס את ידי, ושנינו יצאנו מבית יד ביד, הלכתי אחריו, ראיתי בעיניו שהוא מחפש משהו, עד שנעצרנו מול בית נחמד בעל שתי קומות, עמדנו שם במשך רבע שעה, מביטים בבית ולא זזים לא מדברים רק מביטים בשקט, עד שאישה יפה יצאה מהבית, רגע זאת ארטמיס אמא של סטברוס "מה אנחנו עושים כאן כבר רבע שעה ולמה אנחנו מתחבאים בין השיחים האלה? חשבתי שאתה הולך לראות לי את אמא שלי" לחשתי והבטתי בזיפיו מהצד כשהוא מביט בארטמיס, "זאת אמא שלך אלבנו" אמר סיבב את ראשו והביט בעיני, הבטתי ישירות בה ולא הבנתי, אבל זאת אמא של סטברוס זה לא הגיוני, "לא נכון! אל תשקר לי!" הרמתי את קולי, "זאת בכלל ארטמיס אמא של סטברוס" אמרתי שוב ודמעה זלגה לי עדיין לא מבינה כלום, הוא תפס בשתי כתפי הביט ישירות בעיני "תאמיני לי אני זוכר אותה, אלבנו, זאת אמא לך" אמר והתחלתי להתפרק סיבבתי את ראשי מביטה בה, אישה יפה עם שיער זהוב ועיניים כחולות היא מסתובב ומביטה עכשיו בבן שלה בסטברוס. הלב שלי התחיל להשתולל היא כן נטשה אותי ממה שהכי פחדתי ממנו, היא עזבה אותי, היא העדיפה את הבן שלה מאשר אותי, העדיפה לברוח לקחת אותו ולהשאיר אותי מאחור, אותי ואת אבא, דמעות התפרצו ממני כמו ברז, וגופי לא יכול יותר להחזיק מעמד, רגלי נפלו על האדמה, לוקה תפס אותי והרים אותי עליו כשהוא חצי מחבק חצי מנחם אותי במבטו ללא מילים, אני לא יכולה יותר לחשוב על כלום,  אני כל כך מתחרטת על זה, על מה שגיליתי, רגע! סטברוס גם יודע זאת? הרי הוא נפרד ממני, הוא ידע מי אני?, שום דבר לא מסתדר לי ,הראש שלי מבולגן כל כך, לוקה הניח אותי לשנייה על האדמה והאז הרים אותי במכה בתנוחת עובר, שלחתי את ידי על עורפו, מביטה בו מלמטה סוחב אותי איתו, ופלאשבק מכה בי,

♡♡

איפה אני? מרוב שרצתי כל כך מהר לא זכרתי את הדרך חזרה.. אולי חציתי את הגבול? אני שומעת רעשים של צעדים, התהלכתי לאט בהליכה מגוננת לעבר העץ העבה שעמד כמה צעדים מולי, הצעדים מתקרבים אלי יותר, אני מריחה אותו מתקרב, אני מפחדת וליבי דופק כל כך מהר "מה את עושה כאן" שמעתי קול ממש מעלי הרמתי את ראשי מעלה וראיתי אותו, נער גבוהה שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בהירות, הוא התכופף והרים אותי על ידיו, הייתי זאבה לבנה כמו השלג ועיניים כחולות כמו השמיים, הוא התהלך כשאני בידיו, בתור גורת זאב, הרגשתי מוגנת הרגשתי בטוחה. נכנסתי לשטח האסור.
♡♡

אני זוכרת את היום הזה, ברחתי מהבית כי אמא כעסה עלי על ששברתי לה את הכד פרחים שהיא כל כך אהבה, אבל אף פעם לא זכרתי את הפנים שלה, הם תמיד היו תעלומה שכרגע, נפתרה, אולי ככה לוקה ידע מי זאת אמא שלי, כי זה היה הוא שהרים אותי אז כשהייתי גורה ממש קטנה, "תוריד אותי" צעקתי אילו "תוריד אותי עכשיו!" לוקה הוריד אותי ונראה ממש מבולבל, "זה הייתה אתה נכון?!" הרמתי את קולי, "זה הייתה אתה!" צעקתי והוא לא הבין מה אני רוצה, "תענה לי!" התפרצתי והדמעות ממשיכות לרדת "אתה הרמתי אותי כשהייתי קטנה! היית נער אתה החזרת אותי הביתה! בגלל זה הייתה מוכר" צרחתי אילו "ולא אמרת לי כלום!" המשכתי לצעוק ולוקה ניסה להתקרב אלי ולחבק אותי אבל אני עודפת אותו באגרופים על חזהו, "את מבולבלת עכשיו" אמר ונראה חסר אונים. "תענה לי!" צרחתי. "כן זה הייתי אני, אבל תתני לי להסביר לך" אמר בנועם לא מתרגש פתאום מהדרמה שלי, "מצאתי אותך כשלא ידעתי בכלל שיש עוד זאבים כמוני, חשבתי שאני היחיד, חשבתי שזה מתנה שרק אני קיבלתי ואין לאף אחד" אמר והביט ישירות בעיני סוחף אותי לתוך סיפורו, הדרמה שלי קצת נרגע אבל הלב שלי ממשיך להשתולל, "מצאתי אותך גורה קטנה ומפוחדת, לא ידעתי מה לעשות, הרמתי אותך כשהייתי לבוש רק במכנסיים קצרים שהחבאתי בתוך היער הזה, באמצע הדרך מצאתי את אמא שלך, שלקחה אותך כשהייתי כבר ישנה, היא שמחה שאת בריאה ושלמה והודתה לי, שהחזרתי אותך" אמר תופס בשתי ידי ומרכך אותי, "ואיך ידעת שאמא שלי נמצאת כאן?", "את פשוט נסערת והכל קורה לך מהר מידי, כשבאתי לגור כאן, ראיתי אותה וזכרתי, עברתי לכאן לא מזמן, בגלל זה הבית היה כל כך מאופק וכל כך ישן, הבית הזה נטוש הוא לא של אף אחד ועכשיו הוא שלנו, של שתינו" אמר וכיווצתי את מבטי "ממש לא!" אמרתי והעפתי את ידיו ממני "הבית הזה לא שלי, אתה חטפת אותי אתה לא זוכר? מה אתה? אתה חולה נפש?" אמרתי ולקחתי צעד לאחור, "אני רוצה תשובות ועכשיו!" הרמתי מאט את קולי, "אני מבטיח לך אני אתן לך תשובות אבל היום זה קצת יותר מידי, בבקשה תסמכי עלי" אמר בקול רגוע התקרב אלי וחיבק אותי חיבוק מנחם ומרגיע.

מקווה שהפרק יצא טוב..
סורי על שלקח קצת יותר מידי זמן,
שיהיה לילה/ יום שקט ונעים, 😘