Chapter 1

191 9 8
                                    

נחמה חיפשתי, פחד חייתי, שנאה סחבתי, וכול זה רק דבר אחד הסתיר את כול זה. יצאתי מביתי הבודד, לקולג׳.

שנאתי את המקום הארור ההוא, חברים לא היו, מקום עבודה עדיין לא היה, ופחד נבנה ליד האנשים שתמיד רצו להיות איתי, לא רציתי להיות איתם, לא רציתי כול אינטראקציה איתם, אך זה לא מה ששינה להם. הרי הם רצו את ה100 המושלם ממני וזהו.

זהו החורף המושלם לאנשי זוגיות, שלג לבן ונוצץ, קור מזוויע אך סיבה מושלמת לכירבול, ונוף מושלם דרך החלון.

אך זה לא השפיע עליי, אני הייתי רק קצה הקרחון, הילד הנחמד והמושלם, זה שכולם רוצים בקרבתו אבל לא קרבה של ממש. רק צביעות ושקר.

פחדתי לאבד אנשים שרציתי להשאיר אבל כולם עזבו, וכולם יעזבו בעתיד, אז למדתי גם לא לסמוך, שנאתי אותם אבל הראתי את אני הלא אמיתי.

הגעתי למקום בו סבלתי, אך הייתי חייב להיות שם. הקולג' מקום בו כול נער ונערה בסוף לימודיו בתיכון חולם להיות בו, אבל לי זה לא שינה, רק רציתי לסיים את החלק הזה בחיים, כדאי לעבור האלה לחלק הבא של החיים.

"בוקר טוב טאהיונג" ילד ניגש אליי וידעתי שהוא ירצה בעתיד של עוד חמש דקות את הסיכומים שלי, הרי כולם כאלו, כולם רק רוצים את הידע שלי, ולא אותי.

"בוקר טוב סאן" חייכתי אליו את אותו חיוך מתוק ומזויף שבו התרגלתי אליו במשך השנים האחרונות, הרי מי ישים לב.

"טאהיונגי יש לנו שיעור יחד נכון?" בעוד כמה שניות הוא ירצה לשבת לידי, אולי יפתח שיחה מהירה ולא מועילה, ולאחר מכן ירצה סיכום של השיעור, וכנראה שיעור פרטי.

"נכון תרצה לשבת לידי" הוא לא יפתיע אותי בדרך כלשהי, הוא גם לא יכל, כולם בסופו של דבר היו אותו דבר, אותם ילדים מתבגרים בשיאם של ההורמונים, אותם סוג של אנשים.

"בטח סאן אני כבר אלך לי לכיתה" המשכתי בחיוך, הגדול והרחב שלי, והוא כמו כולם פשוט רצו לשיעור בידיעה שיש להם חומר מושלם מוכן.

                            🎶🌸🎶

אך צפיתי את הקרב, זה לא היה קשה, לא כשאתה רגיל להסתכל על כולם מהצד ולגחך. כיאלו הייתי מגלה העתיד הרחוק, אך לא פשוט הכרתי את כולם, הכרתי כול סוג של אדם שיכל לחיות על כדור הארץ.

השמש עיקצצה בעורי השזוף, רציתי רק לסיים עם אותו יום, סאן לא הפסיק לדבר על חייו הפרטיים, והם לא עינינו אותי.הוצאתי מתיקי מסכה שחורה, כליבי, משקפי שמש שחורים כפחם, וכובע בד אפור כהה, שמתי אותם והרגשתי חופשי לכמה רגעים, כי עכשיו לא יזהו אותי ואוכל לדבר כמו שרק אני רציתי ולא בצורתי המושלמת כטאהיונג.

נכנסתי לחנות נוחות קרובה שראיתי, הרגשתי את ביטני מקרקרת בשעה כזו מאוחרת ששיחררו אותנו. ראיתי מדפים מלאים באוכל שלא ידעתי אם הוא טעים, לא טעים אז לקחתי כהרגלי ראמן מוכן שצריך רק לחמם.

הגעתי לדלפק, שילמתי במהירות ויצאתי באותה מהירות שנכנסתי, שמתי אוזניות, לא רציתי לזכור עוד מיום המפרך או מדיבוריו הבלתי פוסקים של סאן.

התעייפתי מללכת כול כך הרבה, לא רציתי לבזבז על נסיעה באוטובוס, זה היה חסר משמעות בעיניי לבזבז כול כך הרבה. ראיתי את פסיי החצייה והתרגשתי מבפנים, עוד קצת ואני אלך לאכול ולנוח.

עד שאופניים מזורגגות התנגשו בי במהירות. "אתה לא מסתכל לאן אתה הולך!?" צעקה חדרה את מוזיקת הרקע שהיה באוזניי. "אני!? אתה זה שלא שם לב אליי היה ירוק אצלי!" יכולתי לצעוק, יכולתי להביע את מי שהייתי באמת, אותי החצוף והחסר בושה.

"תסתכל שוב!" הסטתי את מבטי לנער שהיה בריצפה ואופנייו עליו לכיוון הרמזור שצבעו היה אדום ונאנחתי "אני אעזור לך" נשמתי עמוק והרמתי את אופנייו מעליו.

"אוח..." קולות אנחה יצאו ממנו. עזרתי לו לקום, במהירות כדאי ללכת כמה שיותר מהר לביתי.

"אתה לא חושב שמגיע לי סליחה" קולו דיבר שוב ואני רק נאנחתי.

"לא" חוצפתי היה בשבילו יותר מידי, כי פרצופו הפך במידי לעצבני יותר. "בגללך אני לא יכול להמשיך יותר את הפרוייקט לקולג׳ אז תבוא לעשות אותו איתי." הוא קבע עובדה במידי, ואני רק רשמתי לעצמי, הוא לא היה תלמיד תיכון.

הוא פשוט לקח את ידיי וגרר אותי, התחלתי לצעוק בקול רם, כדאי שיעזוב אותי לנפשי ויתן לי ללכת אך הוא לא שיחרר להפך הוא חיזק את ידו הפחות כואב על ידיי עד שזה גרם למעט כאב שגרם לי לסתום.

"אם ככה אתה צועק רק מגרירה אז במיטה אתה תהיה קולני ממש אני מבין..." הוא מלמל ואני פערתי את עיניי "תרגע אני צוחק... אני רק גורר אותך לביתי, ולא כדאי לעשות לך משהו, כדאי שתראה משהו שאתה תצטרך לבוא לעזור" הוא הסביר את עצמו ואותי זה לא הרגיע.

הגענו למקום שניראה כמו סמטה אך היא לא חשוכה כמו בסרטים ההם אלה להפך היא מלאת אור.

באחד הקירות שם היה דלת מיסתורית ולתוכה הוא הכניס אותנו.

"קוראים לי ג׳אנגקוק"

máscaraWhere stories live. Discover now