רצתי ביערות, לא יכולתי לנשום יותר, הרגשתי את הריאות שלי מבקשות עזרה, חנינה, אבל אני אדם רע מידי שלא שם לב.
פקחתי את עיניי לצלצול של השעון מעורר, לא חשבתי שאפשר לשנוא משהו כמו שאפשר לשנוא צלצול. ג׳ונגקוק השאיר אותי אצלו עד מאוחר. אחרי שהוא אמר שהוא פגש מישהו בשירותים נבהלתי, לא רציתי שידע מי אני האמיתי. וכשחזרתי הביתה נפלתי לשינה עמוקה.
שינה שרק רציתי שלא תגמר.
הסתכלתי על התקרה 'זה מי שאני?' מחשבה עלתה לי וישר אחריה עוד כמה. מחשבות זה משהו שגם פחדתי ממנו וגם שנאתי אותו. שנאתי את זה שיש לי מוח שיכול לזכור כול דבר, לא רציתי לזכור הרבה, רציתי לשכוח כול כאב ושנאה ששקעה בי, כול צעד לא נכון שעשיתי, אבל אני מניח שעם טעויות לומדים.
קמתי והתארגנתי לקולג׳ לא ידעתי איזו מסכה לשים, איזה מסיכה אנשים רוצים שאשים, אבל כולם נראו חייכנים עם שמחה, אז שמתי אותה הרי? כשאתה רואה מישהו שמח בזכותך אתה מרגיש שמחה בעצמך.
לא ידעתי שכזה קשה לנהל כול כך הרבה מסיכות, לכול אחד אני צריך להתאים, לכול אחד אני צריך להראות חמלה, אהבה, שמחה. גם כשאתה מרגיש שאתה פשוט לא שייך ולא אהיה שייך, אבל כשהייתי לידו היה לי נוח.
היה לי נוח להיות קים וי, היה לי נוח לא לחייך כול הזמן, לדבר כמו שרציתי. להיות מי שאני רציתי. אבל לא יכולתי להראות לו את כולי.
שמתי אוזניות, שירים שקטים. כמו המצב רוח שלי, שקט ולא מזיק. בנתיים. הסתכלתי לצדדים כול הזמן, רציתי לראות איך כולם יכולים להיות... בסדר גם כשהם לא בסדר, אף אחד לא תמיד בסדר אבל כולם יכולים להראות בסדר, נקיים, מצוחצחים כשבתוך תוכם הם מתפרצים, מחזיקים, שונאים, או אוהבים.
יכולתי להסתכל על אנשים שעות ולנסות להבין מה עובר להם לא על הפנים, כי על הפנים הכול פאקינג בולשיט. הכול מזויף, כמו הדברים שהם עושים. אבל כול כך רציתי לדעת מה עובר להם בראש, מה הסיבה שגרמה להם לקום בבוקר שעון מעורר? או ריב עם ההורים?
מבלי ששמתי לב הגעתי לקולג׳ מקום מקולל שאני מאחל לו כול פעם מחדש להשרף, שנאתי את עצמי שם, שנאתי את מה שעשיתי שם אבל עשיתי. זה החלק הכי טוב בסיפור שלנו שאנחנו לא רוצים לעשות דברים ואנחנו עושים? כי זה מה שאנחנו צריכים, אסור לומר מה שאנחנו חושבים, זה אסור עם זה לא נורמה חברתית, או שזה רע מידי.
בני אדם מאז ומעולם היו יצור סקרן, סקרן מידי אהבו לדחוף את האף איפה שלא צריך... הרבה היו אומרים שזה ממטרה טובה, אבל הדרך שלהם הייתה איומה. מחשבות זה דבר שלפעמים צריך להזהר מהם. לפעמים אתה חושב דברים כול כך גרועים על אנשים שאתה אוהב, אנשים שעשו מעל ומעבר בשבילך אבל המוח לא מרפה, הוא לא יעשה את זה, זה בחלק העצוב בסיפור של כולנו, שהמוח שלנו לא יחשוב מחשבות חיוביות, הוא ישר ילך לשלילי, לעצוב, לגרוע מכול, אנשים נופלים בגללו ומאשימים דברים אחרים, כשהכול פשוט נמצא בראש.
אנשים לפעמים אוהבים לחקור, לדעת מה המחשבה של כול אחד, זה החלק הסקרן שמתעורר. אבל לפעמים טוב לא לדעת הכול, לא לדעת מה אנשים חושבים עליך, כי אתה לעולם לא תדע באיזה מצב רוח הם, ומה הם יגידו, הם לא יכולים לשנות את המילים שיצאו מהם.
"היי טאהיונג!" סאן קרא לי בקול הרגיל שלו, לפעמים חשבתי מה הוא? מה הוא בשבילי ומה אני בשבילו... זה מחשבה שתשאר בגדר לא פתורה.
"היי סאן" חייכתי אליו חיוך מתוק ומזויף והוא ציחקק "הכנת את השיעורים?" כמובן.. אתה תרצה אותם. "כן כמובן" הורדתי מהגב שלי משקל רב שלא ידעתי שסחבתי והוצאתי לו את הדפים ובדקתי שכתוב שם את שמי המלא, כך שאם תהיה העתקה זה יהיה בשמי בלבד.
הוא רץ אל הכיתה ואני נשארתי לבדי.
שוב.
התקרבתי לספסל הקרוב והתיישבתי עליו, לא יכולתי להוריד את החיוך אבל לא יכולתי גם להוריד את הדמעות, לא אתן לאנשים לראות אותי חלש לעולם לא אתן.
שמעתי צעדים מתקרבים אליי והרמתי את ראשי לאותו בן אדם, לא ציפיתי לראות אותו שם, אבל החיים מלאים הפתעות. "היי" חייכתי וקיללתי את עצמי.
"היי" קולו העמוק אמר, תהיתי לעצמי מה הוא מסתיר, הוא לא היה ככה כשהיינו שנינו לבד, כיאלו הוא ו-וי לבד, הוא פה בוגר יותר, גם הוא לובש מסכה? "אני ג׳ון ג׳אנגקוק" הוא הסתכל לתוך עיניי וחיפש משהו, לא ידעתי מה לתת לו. "אני קים טאהיונג נעים להכיר" אמרתי בקול פחות עמוק שהשתמשתי בו כשהייתי וי, לא רציתי שהוא יזהה אותי, לא רציתי שידע מי אני, אף אחד לא צריך לדעת. "אני יודע, אתה הצלם הדגול של הקולג' לא?"
YOU ARE READING
máscara
Romance"אתה מטומטם! אל תנשק אותי אני לא גיי כמוך!" הוא הסתכל עליי כיאלו הייתי זבל בעיניו ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ קים טאהיונג חיי את חייו בשני דרכים, המושלם, השקט, הרגוע, השליו. כולם אהבו אותו ושנאו אותו על היותו מושלם. אבל זה לא היה הוא. קים טאהיונג ח...
