מחשבות
זה משהו שלכולם היה, טובות, רעות, לכולם היה. הלוואי ולא אבל המוח האנושי בנוי מכמה דברים, מחשבות, תנועות, ושוב מחשבות. אולי עוד כמה דברים...
אני לא יודע
יש בו משהו חמוד
חמוד?
השיחה חזרה על עצמה שוב ושוב ואני לא יכולתי יותר, הוא חושב שאני חמוד? למה ואיך, אם הייתי מכיר את עצמי הייתי בורח כמו שבורחים מאש, טאהיונג חמוד. אני לא חמוד.
אבל למה זה מאוד מציק לי? אולי העובדה שמישהו מוצא בי משהו חמוד או משהו שהוא לא שנאה בלבד, משהו שהוא לא... מפלצת.
מחשבות זה משהו שלא היה אפשר להפסיק, זה מחלה ללא תרופה, זה לשמוע לעצמך וגם לא, זה לפחד מעצמך אבל גם... להבין את עצמך.
תמיד תהיתי זה לחיות? ככה כולם חיים? ככה כולם סובלים? אני לא יודע אני לא יכול לדעת, אני לא הם כדאי לדעת אבל אם כן אני מרחם עליהם, אני מרחם על זה שהם שומעים את עצמם כמו ברדיו ישן לא מפסיקים לדבר, מרחם עליהם שהם צריכים לסבול קולות.
כמו שאני סובל.
יש אנשים שסובלים משנאה עצמית, שזה מגיע לרמה שהם נגעלים מהמראה, הכרתי פעם מישהו כזה. הוא כול כך שנא את עצמו ולא ידעתי למה, הוא היה נראה כיאלו אלוהים נגע בו, אבל כשהוא הסתכל במראה הוא ראה מפלצת, הוא ראה דמות... לא אמיתית.
אם הזמן יכולתי להבין אותו, אני בעצמי הוצאתי את המפלצת מהמראה למציאות האמיתית.
🌸🎶🌸
הלכתי לביתו של ג׳אנגקוק, הראש שלי כאב מרוב מחשבות ולא הבנתי למה, אני רגיל לחשוב על משהו מחשבות אחרות אבל עכשיו זה לא ככה, עכשיו זה אחרת.
אותו שיחה חזרה על עצמה בראש, מעולם לא תיארתי לעצמי שמישהו יחבב את הדמות הזו, לא דמות.
אותי האמיתי.
נכנסתי לתוך ביתו של ג׳אנגקוק "אתה תראה יום יבוא ואתה תדפוק על הדלת הזו." הוא גיכח "סתום ת'פה" ציחקקתי. היה לי הכול פשוט יותר קל לידו, היה לי עולם לידו, היה לי מה שלא היה להרבה אנשים וזה מקלט בריחה.
"אל תגיד לי סתום ת'פה ילד" ילד... אני כבר כול כך הרבה זמן לא ילד, אבל זה עדיין הצחיק אותי התגובה שלו, הערות העוקצניות שלנו, ההומור השבור שלנו, כי הוא שלנו.
"אני יותר מבוגר ממך" מלמלתי לתוך המסכה, המסכה שרק לידו היא רק מסיכת בד ולא מסיכה אנושית. "אולי רק בגיל בנפש אתה כמו ילד בן 3" הוא הסתובב בכיסאו אליי "לך לצייר יש לך כישרון"
כשהייתי צעיר יותר לא היה לי חברים בכלל, אהבו להשפיל ולרמוס אותי, אהבו לראות בי ניסיון להצחקה, זה הצליח להם, הייתי אותו ילד קטן ושקט שלא הציק לאף אחד ורק הציקו לו, אז באותו תקופה אהבתי לצייר לתוך מחברת את הרגשות שלי, את הכאב והשנאה שלי, לא ידעתי איך זה יוצא כול כך יפה אבל כול כך אפל, אהבתי את זה שזה יפה ולא יפה, כישרוני ומפחיד, הכול מהכול. שם למדתי לצייר ולכתוב. אבל בעיקר לימדתי את עצמי לברוח, לברוח למקום אחר מהמציאות האכזרית שנפלה עליי, לא האשמתי אף אחד, האשמתי רק את עצמי וזה תחושה שמתלווה להמון כאב.
🌸🎶🌸
"תגיד למה אתה תמיד בא והולך, לא מתקשר, לא מדבר" תהיתי לעצמי מתי הוא יתחיל לדבר איתי עליי. "אני לא יודע" אני לא יודע לא משנה מה זה יהיה איתי, ולא ידעתי אם אני מפחד מזה או אוהב את זה, או אותו לא אני... לא.
נטייה מינית
משהו שבני נוער מתעסקים בו, למי אני נמשך, אם זה רק משיכה או התאהבות, בנים, בנות, ומה שביניהם, הכול מהכול יש בעולם שלנו.
אני לעומתם פחדתי מזה, פחדתי לדעת מה אני ומה אני אוהב אז לא התעסקתי בזה, לא נגעתי בדבר 'האסור' כששאלו לא עניתי. ודיברו, דיברו הרבה על זה.
אל מי קים טאהיונג נמשך.
לעולם לא נדע.
או לפחות העולם לא ידע.
אני לא יכול לומר שאני נמשך לבנות, אבל אני לא יכול לומר שאני נמשך לבנים, לא ניסיתי, לא ראיתי.
אבל זה סיקרן אותי.
כשהייתי ליד ג׳אנגקוק הייתי בסדר, הייתי יותר מבסדר אבל לא ידעתי להסביר את זה לעצמי, שכאני קים וי אני יכול להיות כול מה שאני רוצה וכול מה שהעולם לא מרשה, כול מה שאסור ואפל.
כול מה שהורים אמרו שאסור.
אבל בו זמנית, לא יכולתי, כי הייתי בגוף של מישהו, הייתי בגוף שחייב להיות מושלם, שחייב ציונים מושלמים, חייב להיות סטרייט דפוק, שצריך להיות רק מושלם
כמה שנאתי את זה, תיעבתי את הדמות שכולם יצרו, שהורים שלי יצרו, שאני יצרתי. כי לא היה לי ברירה, רציתי להיות משוחרר כמו וי, רציתי להיות מאוהב, רציתי להרגיש את הרגשה של אופוריה בגוף, רציתי את האנדרנלין שמסמם, רציתי להיות נער נורמלי שעושה שטויות אבל לא, לא יכולתי להיות הוא, לא יכולתי להיות מה שתמיד רציתי, כי בניתי דמות שלא מתאימה לסרט שבו חייתי, אני רוצה ללכת לכותב של הסרט ולהכות שבנה אותי כך אבל לא יכולתי, כי זה לא סרט זה החיים האמיתיים ואני אמיתי.
כיאלו... קים טאהיונג אמיתי.
YOU ARE READING
máscara
Romance"אתה מטומטם! אל תנשק אותי אני לא גיי כמוך!" הוא הסתכל עליי כיאלו הייתי זבל בעיניו ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ קים טאהיונג חיי את חייו בשני דרכים, המושלם, השקט, הרגוע, השליו. כולם אהבו אותו ושנאו אותו על היותו מושלם. אבל זה לא היה הוא. קים טאהיונג ח...
