máscara

chapter 4

שמועות

שמועות זה היה משהו שהיה יכול להיות טוב והיה יכול להיות סיוט, השמועות עליי היו שהייתי צלם מדהים, הייתי צלם הכי מוכשר שהקולג׳ היה יכול לקבל אבל לעומת זאת לידיד טוב שלי... שמועות היו סיוט. היו עליו שמועות שהוא מוכר את עצמו, שהוא מושפל ושעדיף שיפרוש לזנות. הוא מעולם לא וויתר, לא משנה כמה אנשים שאלו אותו כמה טוב הוא במיטה, כמה הוא נותן ללילה, הוא המשיך ודחף את עצמו, הוא נפל המון אבל חזר למוטב במהירות. היה לי כואב לראות אותו נופל בכול פעם מחדש, אבל לא יכולתי לעשות הרבה חוץ מהשתיק את השמועות.

אחרי שיחה קצרה עם אותו אחד שהכיר אותי האמיתי ואותי המזויף הוא אמר שהוא רוצה שאצלם ויהיה חלק מהסרט שהוא עושה, אמרתי לו שאני מסכים והוא הלך. אני נשארתי במקום, השיחה הזו הייתה שקטה ואדישה, כיאלו יש שם עוד מאחורי המילים, לא נשאר שם טעם לעוד. שנינו לובשים מסכות ולא יכלנו להכחיש את זה לעצמנו.

🌸🎶🌸

ערב הגיע ועוד ריגוש קטן בבטן הגיע, היה לי כיף להיות קים וי, היה לי כיף לשחרר את הכול, את המסכות, את השמחה המזויפת, יכולתי להרגיש משוחרר מהכול, הייתי חופשי. לראשונה הרגשתי שליד מישהו אני יכול להיות מי שאני וזה לא משנה כמה עצבים או כמה שנאה עוברת בי, הוא עדיין ישאר לצידי. אבל הפחד שהוא יגלה מי אני היה מרתיע, כולם חושבים שאני מושלם, שאני העתיד הטוב ביותר לדור שלנו, "אתה העתיד המושלם לדור הדפוק הזה" אני חלק מהדור 'הדפוק' הזה אני דפוק בעצמי.

שמתי את המסיכה, את הכובע ואת המשקפיים. והלכתי אליו. שמתי אוזניות, שקט זה מה שהרגשתי ברגע ששמתי אותם, שקט מכול מחשבה שחשבתי, מכול רעש שהגיע לכיווני, היה לי שקט וזה היה הרגע הכי טוב ביום. הלכתי לאותו סמטה מוזרה שהוא גר בו, ונכנסתי לתוך הבית והתיישבתי לספה. "אתה יודע שלום לא יזיק" הוא גיחך ואני הסתכלתי עליו. כן יש לו מסכה לכולם יש מסכה בחוץ.

"ואז מה מיוחד בי?" עקצתי אותו והתחלתי לצייר על הדמויות וגם זה לא עשיתי הרבה, שאלה עברה לי בראש. למה אני פה, אני לא מועיל הרבה, הוא יכול בעצמו לצייר על דמויות הזיות מקרטון אבל זה לא הטריד אותי.

חזרתי לביתי בסביבות 12 בלילה, מותש מהיום, ומותש מזה שבעצם לא עשיתי כלום. נכנסתי לחדר אמבטיה והסתכלתי על המראה. וי דמות דמיונית לחלוטין, אבל יותר אמיתית מבין טאהיונג ו-וי, איך זה קרה? אני כבר לא בטוח. הורדתי את המסכת בד ואת המשקפיים והסתכלתי על עצמי שוב טאהיונג היה דמות אמיתית, רשום בתעודת זהות, בבתי חולים, הוא בן אדם אמיתי אבל מזויף.

🌸🎶🌸

יום אחרי יום חזרו על עצמם, שגרה זה היה שני דברים. דבר טוב ודבר גרוע, אתה מחכה לריגוש, למשהו שיפתיע אותך אבל בו זמנית עדיף לדעת מה מצפה לך, לדעת כשאתה קם בבוקר אתה הולך למקום מסוים חוזר מאותו מקום והולך למקום אחר. אבל בני אדם זה היה יצור משועמם, יצור שחייב ריגושים בחיים כדאי לחיות.

לחיות... זה משהו גדול, משהו שלא כול אחד יכול לעשות. לחיות זה להבין שאתה שמח כאן, והיית מקבל עוד קצת ממה שלעולם יכל לתת, אבל בו זמנית אתה גם יודע ליפול להבין שלא הכול ורוד כאן, לדעת שלא משנה מה קורה יכול להיות יותר טוב.

רוב בני האדם פשוט קיימים מעט מאוד חיים.

הייתי בספסל אחרי שסאן ביקש ממני את השיעורים שלי. עם הזמן אתה מפסיק לשים לב למה שהיית שם לב תמיד, לפרח הכחול שהיה פעם פורח והיום הוא נבול, לשמיים שנהיו אפורים. בתור ילד אתה שם לב לדברים הקטנים, לדברים הכי קטנים והכי משמעותיים. היום אתה מתעסק בדברים שההורים שלך אמרו 'זה דברים של אנשים בוגרים' למרות שבתכלס הם מתעסקים בדברים יותר ילדותיים ממה שהיינו מתעסקים.

נאנחתי והמשכתי לשמוע למוזיקה, עד שהרגשתי מישהו נוגע לי בכתף. הסתובבתי לאותו בן אדם וראיתי אותו "היי" חייכתי ושנאתי את זה. "היי..." הוא אמר בקור מסכה "מה איתך?" שאלתי בנחמדות שלא מתאימה ל-וי "אני בסדר... קצת מוטרד השותף שלי שעוזר לי קצת הבריז לי אתמול" שיט.

לא באמת הברזתי, פשוט הייתי צריך להתעסק בעבודות שלי כדאי שיהיה לי המשך לטאהיונג המושלם, הוא צריך ציונים מושלמים, הוא צריך להיות מושלם.

"ממה אתה מוטרד?" משכתי את השיחה בנינו, רציתי לראות מה יש מתחת למסכה כשאני טאהיונג ולא וי, "הוא חצוף ממש אני לא מופתע לגלות שנמאס לו להיות לידי" הוא לא ידע כמה הוא טעה, הוא לא ידע כמה טעויות יצאו לו מהפה אבל לא יכולתי לומר דבר "אבל יש בו משהו חמוד כשהוא חצוף ככה" הוא גיכח הוא הוריד את המסכה "חמוד?" הסתכלתי עליו עם חיוך "מה זה אומר" ניסיתי להוציא כמה שיותר דברים, רציתי לדעת מה הוא חושב על הדמות האמיתית שלי "אני לא יודע"

תודה ל babygirl_angelpawat על העזרה בפרק הזה💜