'קוראים לי ג׳ונגקוק' משפט שחזר לי במוח שוב ושוב, לא רציתי להכיר אותו, לא רציתי להיות בקרבתו, לא רציתי בכלל שידע מי אני, אבל הינה אני פה בביתו פשוט עומד.
"אתה הולך לעמוד עוד הרבה...?" הוא שאל בזמן שסידר את הדמויות על קרטון משונה, הוא נראה עסוק, עסוק מידי לילד בקולג׳.
בתגובה לשאלתו פשוט גלגלתי את עיניי והורדתי את נעליי בכניסה, רציתי לסיים אם זה, לסיים וללכת. "אני לא יודע איך קוראים לך.." הוא מלמל בזמן שסידר דמות אחת על הקופסא.
"קים..." לא יכולתי לומר את שמי, לא יכולתי שהוא ידע מי אני באמת, לא הייתי קים טאהיונג שכולם מכירים, לא ככה. "קים וי" לא יודע למה בחרתי דווקא ללכת לפי אות באנגלית אך זה מה שבגורל בחר בשבילי.
"קים וי... נשמע כמו שם במה" הוא גיחך והמשיך בעבודתו בפרויקט לקולג׳. "בוא אני צריך עזרה" הוא הזדקף והביט בעיניי ואני רק התקדמתי מבלי לדבר הרבה.
"אתה לא דברן גדול..." הוא מלמל, נתן לעצמו עובדה מגוחכת עליי, מעולם לא הייתי דברן גדול. "למה אתה מסתכל עליי!?" זה הדבר הראשון שעלה לי לראות בזמן שהוא לא הפסיק להביט בי.
"כדאי לראות שאתה עושה את העבודה שלך טוב" הוא אמר כיאלו זה מובן מאליו ואני רק גלגלתי את עיניי "אתה לא סומך עליי? אני יכול ללכת.." הוא רק גלגל את עיניו וציחקק "קדימה וי תעשה את העבודה שלך"
🎶🌸🎶
חזרתי הביתה בייאוש, כבר לא היה לי חשק לאכול או לעשות משהו, הוא החזיק אותי שם למשך כול כך הרבה זמן, למרות שאפילו לא רציתי בקרבתו, לא רציתי חברים, או אינטראקציה אנושית כלשהי.. העדפתי להיות לבד.
לבשתי את בגדיי הפיג'מה שלי, נכנסתי למיטתי הנוחה ורק ניסיתי להרדם, להרדם ולשכוח הכול.
שוב התעוררתי לשעון מעורר מייאש, שנאתי אותו כמו שלא שנאתי משהו אחר. התארגנתי במהירות האפשרית שיכולתי, לקחתי את התיק ורצתי לקולג׳ במהירות.
לא השכרתי את דירתי במעונות שם, כי לא רציתי שמישהו יכיר אותי, העדפתי לחיות לבד ולקלל כול רגע ממנו.
הגעתי לבניין הגדול של מתחם הלימודים ושם ראיתי אותו, לראשונה ראיתי אותו בקולג'. התעלמתי מקיומו, לא יכולתי להסגיר שקים וי וקים טאהיונג זה אותו בן אדם.
"יואו טאה!" סאן צרח בדיצבלים שרק הוא יכל אי פעם להגיע. "היי..." לחשתי וציפיתי לדבר הבא
"אתה יושב לידי?" עוד יום, עוד שאלה, שגרה רגילה
"כן סאן בטח שאני אשב לידך..."שנאתי לשמוע אנשים ככה... אומרים שהם עושים הכול, שהם מתמסכנים, מאשימים... האנשים היו עם נוראי אבל זה מה שתפס בעולם ולי לא היה שום ברירה... הרי אני חלק מהם.
🌸🎶🌸
הגעתי לשירותים, הסתכלתי במראה וניסיתי לראות מה אני רואה... את קים טאהיונג או את קים וי. מי אני ומה אני רואה זה שאלה שאני לא יכול לענות, פחדתי לענות עליה הסתכלתי לעצמי בעיניים ראיתי שם את קים וי... אותו חצוף שהיה עם המסכה ואז הסתכלתי על החיוך שהיה על פניי וראיתי שם את כול מי שלא רציתי להיות.
ראיתי שם את קים טאהיונג.
דלת לפתע נפתחה וראיתי אותו שם מסתכל עליי ומגחך ונכנס לאחד התאים, שקלתי להוריד את החיוך אך לא יכולתי. יצאתי מהשירותים והמשכתי. המשכתי להיות האחד שלא רציתי להיות. אותו אחד עם חיוך כול כך גדול, אותו אחד שכולם רוצים ממנו משהו אחד, אותו אחד שכולם אוהבים ורק אני שונא.
🌸🎶🌸
שמתי משקפיים שחורים, מסכה שחורה וכובע בד אפור. אותם בגדים אותו הורדת מסכה טובה ומושלמת שלבשתי. הלכתי לחנות נוחות שנהגתי לבקר בה, לקחתי את אותו מנה שנהגתי לקחת. "לא נמאס לך מאותו מנה?" שמעתי קול קטן מדבר אליי והסטתי את מבטי וראיתי ילד קטן יושב ליד הדלפק, הסתכלתי עליו תהיתי לעצמי מה לעזאזל אכפת לו, אני לא הייתי קרוב אליו, לא הייתי חלק ממשפחתו, הייתי כלום בשבילו, אז מה הוא רצה ממני? שילמתי את כמות הכסף שהייתי צריך ויצאתי משם. לא רציתי לענות לאותו ילד ששאל כי ידעתי שיכולתי להתפרץ עליו ולו לא הגיע את הקללות שהכנתי לו כשהוא שאל את אותה שאלה.
שגרה זה כבר לא הייתה אותה שגרה. לא אחרי שהאידיוט ההוא נתקל בי אתמול ומאז הכריח אותי לבוא לעזור לו. הגעתי לאותו סמטה מוזרה שהוא גר בא ופשוט נכנסתי לביתו שנראה כמו סטודיו מזוין. אבל מי מאשים אותו הוא זה שעבד על עבודה שלו.
"שיט אתה דפוק? נבהלתי" זה הדבר הראשון ששמעתי כשנכנסתי לביתו בזמן שהוא עבד על עוד דמות מקרטון לעבודתו "היי עם אתה מדבר לעצמך דבר למראה" גלגלתי עיניים והתיישבתי על הספה שלו. שמעתי אותו מגחך לאור הדברים שאמרתי אבל אני רק גלגלתי עיניים שוב "אתה לא נחמד במיוחד לאנשים" הסתכלתי עליו והרמתי גבה "לא" הוא קימט את מצחו וגיחך "מפתיע..." הוא מלמל לעצמו וגיחכתי "נכון" השיחה הייתה יבשה ושקטה, אני כמעט ולא עשיתי כלום, ציירתי על דמויות מוזרות פרצופים והוא זימזם שירים. "פגשתי מישהו בשירותים... כשהייתי בקולג׳"
שיט.
YOU ARE READING
máscara
Romance"אתה מטומטם! אל תנשק אותי אני לא גיי כמוך!" הוא הסתכל עליי כיאלו הייתי זבל בעיניו ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ קים טאהיונג חיי את חייו בשני דרכים, המושלם, השקט, הרגוע, השליו. כולם אהבו אותו ושנאו אותו על היותו מושלם. אבל זה לא היה הוא. קים טאהיונג ח...
