סליחה שאני לא סולחת

חופשיה

אני מרגישה שאני נעולה.
סגורה בתוך מוסדות.
בתוך סטיגמות.
בתוך מחשבת המה אנשים יגידו.
פשוט נעולה.
סגורה.

אני מרגישה שאני רוצה את החופש שלי, את מה שאין לי אבל אני רואה שלכולם יש.
את הזכות הזאת, לקום בבוקר, ולחייך חיוך שהוא לא מזויף.

אני מרגישה שהציפיות של אנשים ממני כולאות אותי בתוך בועה שאני לא מסוגלת לצאת ממנה.
בועת זכוכית, שאם אנפץ אותה כדי לצאת, השברים גם ככה יחתכו אותי למוות, אז למה זה יהיה טוב?

אני מרגישה שהמסגרות, בית הספר, תנועות הנוער, המשפחה...
הכל סוגר עלי, בכאב וצער.

אני מרגישה שלפעמים אני רוצה פשוט להיות עצובה, ושאנשים לא יחשבו שאני רוצה למות.

אני כלואה בתוך תדמית השמחה תמיד שהלבישו לי, וזה יותר מדי סבל.

אני רוצה להיות בשדה, לרקוד ולהיות פשוט שמחה, חופשיה, בלי שיעורי בית, מורים למתמטיקה, מטלות בית או מחויבויות, פעם אחת בחיים.
פעם אחת בחיים שיהיה לי את השקט שלי.

בלי טלפון, בלי אנשים, בלי רעשים...

אני והלבד שלי.