אני חושבת שהעולם הוא מקום טוב. שבני האדם, לפחות בבסיס שלהם נועדו להיות יצור תבוני וטוב לב, שעוזר לזולת ודואג לטבע. אבל זה לא נראה ככה כיום...
היום אני כבר לא יכולה לסמוך על איש.
היום יש לי 0 אמון בבני האדם.
אני סולחת שוב ושוב, נותנת הזדמנות ראשונה, שניה ואפילו שלישית, ותמיד האנשים הללו מוצאים דרכים חדשות ומגוונות לגרום לי להרגיש בן אדם נחות.
הם תמיד גורמים לי מחדש לבכות.
באים, מקבלים את מה שהם רצו, זורקים אותי לאלף אזעזל כאילו אני כלום, ואז חוזרים אלי על ארבע עם עייני כלבלב שהם יודעים שאני לא בנויה לסרב להן.
פשוט נמאס לי.
למה אני צריכה לפחד להרגיש? לפחד לצאת מהבית? לא לסמוך על החברים הכי הכי קרובים שלי? לבדוק על כל בן אדם מה המניע הנסתר שלו גם אם אין לו כזה? תגידו, מתי העולם הפך להיות כל כך מושחת?
למה כשמישהו יוצא עם מישהי, והוא ישן אצלה, הדבר היחיד שחברים שלו ישאלו אותו אחרי זה, ועוד בבותות יתרה, יש לציין, זה "נו? אז דפקת את הכוסית?"
למה זוגיות זה דבר מזעזע? למה אף אחד לא באמת מוצא את אהבת האמת שלו? למה באושר ועושר זה סתם שקר ילדות ששיקרו לכולנו, ואנחנו האמנו, הלכנו שולל אחרי האגדות הנוצצות של סינדרלה, שלגיה ובת הים הקטנה התמימות, בטוחים ש"אם רק נהיה טובים, אולי נראה את הדרדסים"....
כל השקרים האלה.
זה כבר בלתי נסבל.
די.
אז אחרי שקראתם את הפריקה הדי חופרת שלי, שבטח קראתם רק כי היא קפצה לכם בפיד וכבר לא היה לכם מה לקרוא אז נכנסתם, אני מבקשת מכם. מתחננת בפניכם.
תהיו טובים. כי אולי אז... באמת תזכו לראות את הדרדסים.
גם אם זה הדבר הכי קטן. הוא מזיז הרים. תאמינו לי. תחייכו אל מישהו מצוברח. תנו פרק לאישה קשישה. תעזרו להורים. תהיו קצת עם האנשים שקרובים אליכם.
כי אולי כשאתם תמותו אתם לא תהיו פה יותר, אבל המעשים שלכם ישארו. מפעל החיים שלכם ישאר. מה שיזכרו עליכם אלה המעשים שלכם... אז לפחות תוודאו שהם יהיו חיוביים.
כי כרגע, העולם כל כך מושחת, שאפילו החיוך הכי קטן שאתם שולחים לבן אדם שלצידכם, הוא מעשה גדול הרבה יותר מכפי שאתם בטח מסוגלים לדמיין...
אה, ולילה טוב לכולם
YOU ARE READING
סליחה שאני לא סולחת
Sonstigesכאן זה מקום בטוח לי ולכם לפרוק. אתם מוזמנים לפרוק בתגובות ולכתוב מה אתם מרגישים, כולם פה מקשיבים. כנראה יהיו פה המוןןןן פריקות שלי, אז תתכוננו בעיות מחייה של מתבגרת ששונאת לחיות😃👍🔪
