אני יודעת שלא הייתי כאן הרבה זמן, אבל הנה אני אעשה לכם תקציר. הייתי בפנימייה, עזבתי את הפנימייה, ועכשיו אני בחיפוש אחרי תיכון שיתאים לי... בדיוק היום קיבלתי את התשובה השלילית מהתיכון שהכי רציתי. בהצלחה לי למצוא תיכון שיהיה מוכן לקבל דפוקה כמוני!
ומה היא ביקשה בחיים? שיהיו לה חברים טובים? אהבה? בית ספר נורמלי שהיא תוכל ללכת אליו בלי לסבול?
מה היה כל כך מסובך בבקשות האלה?
היא מרגישה כאילו הכל מתפרק לה בין היידים, כאילו לא משנה מה היא עושה, שום דבר אף פעם לא מספיק טוב לאנשים שחותמים את גורל חייה באותו הרגע.
היא מרגישה שלא מעריכים אותה מספיק. שהיא לא טוהב בכלום, ושאף אחד לא רוצה אותה בקבוצה שלו\ בכיתה שלו\ בחבורה שלו...
היא מרגישה גרועה, היא מרגישה דחויה ומושפלת.
כאילו לא משנה מה היא עברה בחיים, כלום לא מספיק טוב.
ואפילו העוגה שהיא הכינה נשרפה לה...
היא מרגישה שהימים נמרחים להם בלי שהיא עושה משהו חשוב. שהיא חיה, אבל לא מעבר לזה.
היא קמה בבוקר, שותה קפה ואוכלת משהו... ואז זה תמיד אותה שביזות. אותו מבט אובד עצות, שלא יודע מה לעשות עם עצמו עכשיו.
היא לא מבינה איפה היא ואיפה הילדה שהיא הכירה כל החיים שלה.
לאן הלכו האופטימיות? האמונה שהכל יהיה מדהים? שהכל יהיה לטובה בסופו של דבר? לאן הלכו כל הדברים שהיא הכירה ואהבה בעצמה?
לאן הלכה האהבה שלה כלפי עצמה? לאן הלך הביטחון העצמי הזה, שהביא אותה כל כך רחוק? לאן הלכה הילדה שלא משנה מה קורה ומה היא עוברת, לא הרימה ידיים?
לאן הלכו הדברים האלו?
זה כאילו היא לא מכירה את עצמה...
היא עומדת מול המראה, ומרגישה שהיא מביטה באדם זר.
מה זה החשש שהיא רואה בעיניים של הבחורה במראה? מה זה הפחד מהכל ומכולם? מה אלו החרדות האלה, שמשתקפות אליה מן המראה? מי זאת, ולאן הלכה אותה בחורה שמחה ובטוחה שהיא הכירה עד כה? מה קרה לה?
מדוע היא כבר לא מאמינה שהכל אפשרי? מדוע היא כל היום עצובה?
מה קרה...
אפילו היא כבר לא יודעת...
כל מה שהיא יודעת, זה שהיא לא מכירה את עצמה כבר.
וזה כואב...
כואב הרבה יותר ממה שהיא מרגישה שתוכל לשאת.
YOU ARE READING
סליחה שאני לא סולחת
Randomכאן זה מקום בטוח לי ולכם לפרוק. אתם מוזמנים לפרוק בתגובות ולכתוב מה אתם מרגישים, כולם פה מקשיבים. כנראה יהיו פה המוןןןן פריקות שלי, אז תתכוננו בעיות מחייה של מתבגרת ששונאת לחיות😃👍🔪
