סליחה שאני לא סולחת

האלכוהול דיבר ממני

ואז מגיע הרגע שאני מבינה שעשיתי טעות. איך בדיוק עשיתי את הדבר הזה, או מדוע? את הדברים הללו אני כבר לא זוכרת... אני רק זוכרת שהייתי שיכורה. 

האלכוהול דיבר ממני כשהחלטתי להתקשר אליו ולהגיד לו את שעל ליבי. האלכוהול דיבר ממני כשאמרתי מה שאני באמת מרגישה וחווה ביומיום. האלכוהול דיבר ממני כשהייתי סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן, מי שאני באמת רוצה להיות...

וזה כל כך כואב להבין, שאני יכולה ומצליחה להיות מי שהייתי רוצה להיות רק כשאני תחת השפעת האלכוהול, המשקה המשכר הזה, שמגיע בכל כך הרבה צורות, ריכוזים וטעמים...

ומצד אחד, אני רוצה לומר שאני אוהבת את החג הזה, חג הפורים, שהוא כל כך שמח, שאנשים שותים "עד דלא ידע", שוכחים מהצרות...

אבל מצד שני, כשאני שותה "עד דלא ידע", כל מה שיוצא מזה זה הצד הרגיש הזה, הצד השחור שבי, שאני כל כך מתאמצת להסתיר ביום יום... הצד שבוכה כשכקשה לו, שצועק כשמשהו לא מתאים לו... הצד שהולך לפי הלב, ולא לפי המוח. שעושה מה שהוא באמת מרגיש לנכון באותו הרגע, ופאק איט על התוצאות...

אני יוצאת מהפורים של השנה עם הרגשה שהיא מצד אחד של שחרור, כי סוף כל סוף יכולתי להיות מי שאני באמת בלי שישפטו אותי... אבל מצד שני, אני יודעת שהייתי יכולה לדפוק את עצמי כל כך חזק, ואפילו לא לזכור את זה ביום שלמחרת...

כי בסופו של דבר, כל מה שעשיתי, כל מה שאמרתי, גם אם אנשים יחשבו אחר כך שזה האלכוהול דיבר ממני, מה שאני יודעת והם לא, זה שזה לא האלכוהול... זאת אני האמיתית, שכל כך מפחדת לצאת החוצה אל העולם...