***נקודת המבט של ולריה***
לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי להחזיק את עצמי. כל הלילה ניסיתי לישון, כל הבוקר ניסיתי גם. אבל התמונה של לוקאס לא עזבה לי את הראש, והייתי אכולת קנאה, לעזאזל כמה שקינאתי. כעסתי על עצמי על התכונה המגעילה הזאת, קנאה... יש לי חבר, לעזאזל יש לי חבר אז למה אני עדיין לא מצליחה להתגבר על האדיוט הזה?
חשבתי שהמשכתי הלאה... אני מתביישת בעצמי על שנתתי לעצמי להתנשק איתו ככה, אני זוכרת כל פרט ופרט בנשיקה, ובכלל... כל פרט ופרט בו. חשבתי שהוא שלי, שהוא היה כל הזמן הזה, גם אם לא ידעתי מה ייקרה אחרי זה, ומה הנשיקה הזאת בעצם אומרת, אבל ידעתי שזה חייב לסמל משהו. הוא לא סתם ככה נישק אותי, הייתי בטוחה בזה, וזה השאיר אותי בעננים, עד שראיתי אותו מתנשק עם הבחורה האחרת. אני אפילו לא יודעת לתאר את ההרגשה- זה היה יותר גרוע מההרגשה שהרגשתי ביום בו הוא נפרד ממני. כן, עד כדי כך.
ניסיתי להחדיר לעצמי לראש שזאת סתם הדלקות תיכון, ואני סתם קצת מאוהבת, אבל מה אני בכלל יודעת על להיות מאוהבת? רק אתמול נהפכתי בת שמונה עשרה, וכבר חשבתי שמצאתי את אהבת חיי.
אז את טועה ולריה! את כבר לא בתיכון, ואת יכולה להגיד לעצמך שאין לך מושג באהבה. לוקאס פשוט היה כל מה שהכרתי עד עכשיו, בגלל זה טיפה יותר קשה לי לשחרר, זה הגיוני, וג׳ון כנראה פשוט לא האחד יותר. לא ידעתי מה אני מתכוונת לעשות, אבל איכשהו הרגשתי שנאה קלה ללוקאס, אבל שנאה אמיתית. לא שנאה כזאת של חצי אהבה, או שנאת קנאה, אלא באמת, שנאתי את הידיעה שהוא מרשה לעצמו לשחק בי ככה, את הידיעה שהוא לא שם זין אפילו מעט על מה שאני מרגישה, או מה שאני בכלל חושבת..
אבל אם כל כך לא אכפת לי מזה יותר, ואם לוקאס יכול לקפוץ לי, אז למה כל היום הייתי עסוקה בלבהות בטלווזיה שרק החליפה צבעים מהתוכניות, לא הסכמתי לדבר, לא היה חשק לאכול, ועכשיו הגעתי למצב שהשעה אחת עשרה בלילה ואני בדרכי למוסך, יודעת בוודאות את מי אמצא שם.
ניסיתי לשאול את עצמי למה, וכנראה שהתשובה הייתה שלא יכולתי לעצור את עצמי מלהגיד מה אני חושבת, גם אם זה בפעם האחרונה, תמיד הייתי חייבת להגיד את מה שיש לי, ולא הייתי מסוגלת להבליג על זה, גם אם אני יודעת שיכול להיות שזה לא ישנה כלום.
אני לא אשקר, במשך כל הנסיעה צרחתי על עצמי בראש להסתובב ולחזור, להפסיק עם השטויות ולהתגבר על זה. אבל לא הצלחתי. החנתי את המכונית ומיד יצאתי, בצעדים דיי עצבניים ומתוחים לתוך המוסך.
רק זה היה חסר לי, לראות את לוקאס באור עם החולצה הלבנה הזאת, מלוכלכת בפיח. לא התכוונתי לבחון, לא רציתי לבחון. אבל על מי אני עובדת, הוא היה כל כך שווה שזה היה חזק ממני. הבנתי שזאת כבר הפעם השלישית שאני מזילה עליו ריר במוסך, ונשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאגיע לכאן כל עוד הוא עובד פה.
הוא הסתובב אלי מהמכונית שהתעסק בה, ובמקום לצרוח עליו ולהתנפל עליו קפאתי במקום. פחדנית...
"היי" הופתעתי לראות אותו אומר בשקט עם חיוך שקט. טיפת אשמה לא נראתה לו על הפרצוף, וזה רק הרגיז אותי יותר.
לא אמרתי כלום, כמו שכבר אמרתי...קפאתי במקום. הוא הסתכל עלי טיפה מבולבל. "הכל בסדר?" הוא התקרב אלי בעדינות אבל לקחתי צעד אחד אחורה, אני לא מוכנה להתקרב אליו אפילו במעט.
"בסדר? אם אני בסדר?" שאלתי מבולבלת וטיפה עצבנית. הוא מנסה לסבן אותי עכשיו או משהו?? לא הייתי עד כדי כך שיכורה אתמול! אני זוכרת הכל!
"אתה באמת מתכוון להתנהג כאילו כלום לא קרה!?" שאלתי עצבנית. רציתי לזרוק עליו עכשיו כל מה שהיה בהישג ידי.
הוא חיבר גבות לרגע מבולבל, אבל שתק לכמה שניות.
YOU ARE READING
Badboy Theory
Romanceולריה, נערה בת 17, חכמה, חצופה ואפילו דיי ביישנית, שנשארה לבד לגור עם אביה, אחרי שאמה עזבה כשהייתה בת 6. היא מתמודדת עם אביה השתיין והשיכור עד שהם עוברים לעיר חדשה. החיים שלה משתנים לגמרי כשהבחור הלא נכון מתחיל להתעסק איתה. לוקאס, נער שמסתבך עם האנש...
