***נקודת המבט של ולריה***
ישבתי במסעדה יפייפיה, עם אבא שלי ולוסי. זאת פעם ראשונה שאני פוגשת אותה, היא ג׳ינג׳ית מרשימה, השיער שלה היה חלק וארוך. העיניים שלה היו ירוקות גדולות. העור שלה היה לבן כמו שלגייה. היא נראתה נחמדה, עם חיוך ענקי על כל הפנים.
"איפה את הולכת ללמוד ולריה?" היא שאלה אותי כשחיכינו להזמנות שלנו. באותו רגע, אמרתי לעצמי שחבל שלא קיבלתי מלגה להארוורד. "אה... אני.. אני עוד לא בטוחה" אמרתי כשידעתי שאין לי מושג לאן אני מתכוונת ללכת, ודיי התביישתי בזה. היו לי כל כך הרבה אופציות ואף אחת לא נראה לי נכונה.
כל דבר הזכיר לי את לוקאס. ברצינות, הכל. אפילו המזלג על השולחן, הכל הכל הכל. עבר כמעט שבוע מאז שהוא נסע, וחיכיתי כל יום ויום להודעה ממנו. בהיתי שעות במצב ה׳מחובר׳ שלו לפלאפון, והתחננתי לראות שהוא מקליד. לא הייתי מסוגלת להשאיר את הפלאפון שלי על שקט, גם לא בעבודה. כל צלצול ישר קפצתי, גם אם זאת סתם הודעת פרסומת בפלאפון. ניסיתי בכוח לשכוח ממנו, אבל פשוט לא הצלחתי. "זה בסדר.. בסוף כולם מחליטים" כן... בסוף כולם מחליטים.
"השרשרת שלך... ממש מוכרת לי, היא גם ממש יפה" היא אמרה עם חיוך. הדבר הראשון שרציתי להגיד לה היה ׳קחי אותה׳ ולתת לה, אבל ידעתי שלא יכולתי להוריד אותה מהצוואר שלי. היא הייתה יותר מדי מיוחדת בשבילי. חוץ מזה, ידעתי שאם אפרד ממנה, אני אהיה זאת שהפסיקה דורות שלמים אחריו למסורת של העברת השרשרת, ואני גם ככה מרגישה מספיק אשמה עם זה שזה לא יהיה לדורות שלו.
"תודה" אמרתי מתאמצת לחייך.
פתאום התחיל לצלצל הפלאפון של אבא שלי, שרטט על השולחן. לא רציתי להסתכל על צג המסך, אבל הסתכלתי בלי להתכוון אפילו. השם של לוקאס רשום באותיות גדולות ישר הקפיץ לי את הלב. הלוואי וזה היה נמצא על צג המסך שלי...
אבא שלי מיד לקח את הפלאפון, לא רצה שאראה, ואני התייחסתי לזה כאילו זה לא ביג דיל בכלל. "אני תכף חוזר" הוא אמר וקם מהשולחן, הלך כמה מטרים מאיתנו בנסיון לדבר בלי שאשמע, אבל שמחתי לגלות שאני בכל זאת מצליחה לשמוע כמה מהשיחה.
"לא לא.. אני במסעדה עם לוסי" נעלבתי מעט שהוא לא הזכיר אותי. "כן, גם היא פה איתנו.." הוא הוסיף, ומעט שמחתי בלב, לוקאס שאל עלי?
מאז שהוא עזב לא דיברתי איתו מילה. שום הודעה, שיחת טלפון, העברת הודעות, כלום... אבל העיקר שהוא ואבא שלי שמרו על קשר חזק...... כמה נחמד.
אז אני לא אשקר, ואגיד שזה בכלל לא נחמד!
לשמוע את אבא שלי כל היום מדבר איתו בפלאפון, ולתהות למה הוא לא מדבר איתי, ולמה הוא לא מתעניין בי... אני.. אני פשוט לא מבינה את זה. איך הוא מדבר עם אבא שלי אבל לא איתי? הוא כבר ממילא הרחק מכאן, מה עוד יכול להיות?
"אני מקווה שטוב לך שם לוקאס... באמת. רק... תהיה עדין עם ולריה. אני יודע שיש לך את הבחירות שלך ואני לא מתכוון להתערב בהן. אני פשוט לא רוצה לראות את ולריה ככה שוב" באמת נראתי פגועה? לעזאזל אני לא פגועה! אפשר לחשוב... אז לוקאס עזב. למי אכפת??
הפריע לי לדעת שאבא שלי מסתכל עלי ככה, ועוד יותר הפריע לי שהוא זה שצריך להגיד ללוקאס ללכת להזדיין במילים אחרות.
אבא שלי אוהב את לוקאס יותר מדי... יותר מדי כדי לכעוס עליו על שעזב. מאז שהוא התחיל לעבוד במוסך נוצר בינהם חיבור ממש טוב. אני באמת חושבת שלוקאס התייחס לאבא שלי כאל אבא שלו, הוא היה צריך את זה.
YOU ARE READING
Badboy Theory
Roman d'amourולריה, נערה בת 17, חכמה, חצופה ואפילו דיי ביישנית, שנשארה לבד לגור עם אביה, אחרי שאמה עזבה כשהייתה בת 6. היא מתמודדת עם אביה השתיין והשיכור עד שהם עוברים לעיר חדשה. החיים שלה משתנים לגמרי כשהבחור הלא נכון מתחיל להתעסק איתה. לוקאס, נער שמסתבך עם האנש...
