אתגר קטן

מבטים

״ששש אל תגעי בו.״
״אבל נשארנו לבד באולם! אתה רוצה להישאר פה עוד?״
״לין. אל תגעי בו.״
״אולי תסתמו כבר?״ אמרתי בקול עמוק ועייף. שמעתי את לין וראיין מדברים וזה גרם לי להתעורר. ראשי עוד על הכתף של ראיין
״בוקר אור היפיפייה הנרדמת, אני רואה שהתגברת על סרטי האימה אם אתה ככה נרדם עוד מתחילת הסרט״ לין אמרה והיא לא נשמעה מרוצה.
״מה השעה?״ מלמלתי
״עשר וחצי״ ראיין אמר וליטף את שערי
״כבר? למה לא הערתם אותי״ שאלתי
״כי בן זוגך לא רצה.״ לין אמרה ואכלה עוד קצת מהפופקורן שנשאר
״שנחזור הביתה?״ ראיין הסתכל עליי ואמר בקול נעים
״יש לנו משהו אחר לעשות?״ אמרתי וקמתי מהמושב

נ.מ לין

יצאנו מהאולם והתקדמנו ליציאה
״לין, יש לך דרך לחזור הביתה?״ ליאם שאל אותי
״כן, אוטובוס״ עניתי
״בשעה כזאת? זה לא מפחיד קצת ועוד אחרי סרט אימה?״
״הוא לא היה כזה מפחיד. לא שאתה יכול לדעת, אתה קצת נרדמת בו.״ אמרתי וכבר יצאנו מהקולנוע

חסר לו שהוא לא מחזיר לי את הכסף על הכרטיס, לא שילמתי עליו כדי שהוא ירדם לי בקולנוע.

״את בטוח רוצה לחזור הביתה מהאוטובוס? אני יכול לקחת אותך, את יודעת.״ ראיין הציע לי
״לא, תודה. אני אסתדר. האוטובוס מגיע עוד חמש דקות, אני חייבת לזוז ביי!״ אמרתי ונופפתי להם לשלום ורצתי הכי מהר שיכולתי לתחנה שלא הייתה הכי קרובה. מרוב לחץ כמעט ולא הספקתי להקשיב לתגובתם
״תכתבי לי כשתגיעי הביתה!״ ליאם צעק. מיהרתי כי אם אפספס את האוטובוס הזה, אצטרך לחכות לאוטובוס הבא. והוא מגיע עוד ארבעים וחמש דקות. ממש לא.
הגעתי לתחנה
מתנשפת וקצת מזיעה. בדיוק האוטובוס הגיע.
״איזה מזל...״ מלמלתי לעצמי ועליתי לאוטובוס. האוטובוס היה כמעט וריק.

היה נורא שקט, אבל מה אני יכולה לצפות? אחרי הכל, עשר ומשהו בלילה.

ישבתי באחד המושבים שבאמצע האוטובוס. יש זמן עד שהאוטובוס יגיע לתחנה שלי, אז ישבתי בנוח והייתי בטלפון. אחרי כמה דקות של שקט, לא יכולתי להתעלם מההרגשה שמישהו צופה בי. תפסתי אומץ והרמתי את הראש מהמסך. אבל אז הבנתי שזאת סתם הרגשה, כל המעט אנשים שהיו באוטובוס היו בעיסוקים שלהם.
חוץ מנער אחד.
הוא נראה גבוה ושערו שחור, לא הצלחתי לראות את פניו. הוא יושב לא כזה רחוק ממני. אבל זה לא אמר לי כלום. התעלמתי מההרגשה המוזרה והמשכתי להיות בטלפון.
האוטובוס הגיע לתחנה שלי.
ירדתי ושוב פעם הייתה לי את ההרגשה המוזרה הזאת

מה יש לי?

שוב התעלמתי ממנה והתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי, ההרגשה לא נעלמה.
״לין.״ שמעתי מאחורי. קפצתי בבהלה והסתובבתי לראות מי שם
״את לא עונה להודעות שלי, אנחנו צריכים לדבר.״ הוא אמר

נ.מ ראיין

״אל תשכח את הספר הפעם״ הקנתטי את ליאם ויצאתי מהמכונית.

יכולתי כבר להרגיש את הגילגול עיניים שלו.

התקרבנו לדלת הבית
הוצאתי את המפתחות שהיו בכיסי והכנסתי אותנו הביתה. לפי המכוניות שנמצאות בחניה של הבית, אפשר להבין שכולם כאן. חוץ מההורים שלי.
כמה מפתיע.

הבית היה שקט, אני יודע שמאוחר עכשיו אבל מוזר לי לא לשמוע בבית הזה את הצעקות של שון.

עלינו במדרגות ונכנסו לחדרי.
ליאם לא הספיק להחליף לבגדים נוחים יותר לשינה וכבר קפצתי עליו עם נשיקות
״ר-ראיין!״ הוא עצר אותי
״מה?״ חייכתי אליו והוא נאנח
״אני לא במצב רוח לזה... בוא פשוט נלך לישון.״ הוא קבע והוריד חולצה.

אני לא יודע עם הוא שם לב איך עיניי נתקעו בגופו, הוא דיי רזה אבל לדעתי הוא נראה מושלם.

הפשטתי את חולצתי ואת מכנסיי. כשהוא סיים להתלבש הוא הסתובב לכיווני וכבר הצלחתי לראות איך פניו נהיו אדומות כשראה אותי כמעט בעירום מלא. נהנתי לראות שגם עיניו נתקעו בגופי.
״אוהב את מה שאתה רואה?״ שאלתי והוא מיד הסיר מבט ושינה את עצמו מביישן, לעייף.
״אני הולך לישון עכשיו, אל תפריע לי.״ הוא אמר והתקדם למיטה. כשהוא עקף אותי תפסתי במותניו מאחור והתחלתי לנשק את צווארו
״ראיין...״ הוא לחש אך נשמע מעוצבן
״כבר הלכת לישון היום בסרט, לא זכיתי לשמוע אותך צורח. אולי שאני אשמע אותך עכשיו?״ גיחחתי ואז הוא הסתובב אליי וראיתי את פניו מודאגות. הבנתי שהוא באמת לא במצב רוח, ושחררתי אותו.
״מה קרה?״ שאלתי והנחתי את ידי בלחיו
״כבר אחד עשרה... לין לא שלחה לי הודעה.״ הוא אמר ושמעתי פחד קטן בקולו
״אני בטוח שהיא בסדר, כנראה היא שחכה.״ אמרתי והוא הזיז את הראש לנגד
״יש לי הרגשה רעה לגביי זה... לין לא תשכח דבר כזה, היא יודעת כמה זה חשוב לי אם אני מבקש ממנה לשלוח לי הודעה מתי שהיא חוזרת.״ הוא אמר והוציא את הטלפון שלו והתקשר למספר שלה.

לפני הסרט שעוד היינו בדרך לקולנוע הוא התעצבן עליה ועכשיו הוא דואג לה כאילו הוא האח הגדול שלה. לא יודע למה אבל זה רק גרם לי להבין כמה עוד סיבות יש לי לאהוב אותו.

״היא לא עונה...״ הוא מלמל והתקשר שוב

אני מקווה שזה לא רציני...

נ.מ לין

הטלפון שלי צלצל שוב
״אל תעני.״ הוא אמר. לא הקשבתי לו והרמתי את הטלפון
״אני צריך לחזור על זה שוב?״ הוא אמר בקול נוקשי. החזרתי את הטלפון לכיס מפחד בזמן שהוא עדיין מצלצל.
״מייק, א-אני רק אגיד לו שהכל בסדר. ה-הוא כנראה ר-״ דיברתי והוא קטע אותי
״שאת תגידי שאת בסדר ועוד עם הגימגום הזה? תכתבי לו.״ הוא אמר והנהנתי, הוצאתי את הטלפון שוב מכיסי ונכנסתי להודעות שלי ושל ליאם. הוא התקרב אליי כדי לראות שאני באמת כותבת לו שאני בסדר ולא מנסה לכתוב לו משהו אחר...
״יופי. עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לדבר?״ הוא אמר והנהנתי לאט מקווה שזה כבר יגמר.

 
📱