אתגר קטן

אכפת לי

נ.מ קאי

אנחנו כבר שעה ומשהו בבית של אמבר, ולין לא אמרה מילה אליי. יש לי תחושה למה היא מתחילה להתנהג ככה, ואני מקווה שהיא לא נכונה.

״מישהו צמא?״ אמבר שאלה
״אני״ איימי אמרה בחיוך מלבלב ממש ואמבר נאנחה ״את יכולה לקום ולקחת בעצמך״ היא אמרה לאיימי והיא גילגלה עיניים ״ואם אחד מהפסלים היה מבקש משהו לשתות, היית מביאה להם או היית אומרת להם לקחת בעצמם?״ איימי שאלה ונשמע שהיא נעלבת

איזה סיוט. אני לא מאמין שאני צריך לשמוע את הבילבולי מוח שלהן.

״איזה פסלים?״ אמבר שאלה ואיימי הצביעה עליי ועל לין
״הם בקושי דיברו מאז שהם נכנסו לכאן.״ היא אמרה וגילגלתי עיניים.
״טוב, נראה לי שאני אלך.״ לין אמרה וקמה ממקומה
״כבר?״ אמבר שאלה

אני לא מאשים את לין. כל מה שעשינו כאן זה לראות ׳חופים של סודות׳ בטלויזיה ענקית בסלון. סדרה לא מעניינת לדעתי.

״מה אכפת לך, רק עוד פרק אחד!״ אמבר חפרה
״מצטערת, אני צריכה לעזור לאמא שלי במשהו...״
״אני אחזיר אותך.״ אמרתי ללין לוקח את ההזדמנות.
״זה בסדר, אני חוזרת באוטובוס.״ היא אמרה את המשפט הראשון שאמרה לי אחרי שעה של שתיקה.

אני לא רוצה להראות לה שאני מנסה יותר מדי. כנראה שאני אצטרך לנסות להבין מה קורה איתה מחר.

אבל אז אחרי כמה שניות שהיא התקדמה לדלת היא עצרה, ונראה שהיא חושבת על משהו... לפי פניה, ה׳משהו׳ הזה הטריד אותה.

לא, אני לא יכול לראות אותה ככה ועוד מהבוקר. אני חייב לדבר איתה עכשיו, אני מתחיל לדאוג. אני כבר מתחיל להתגעגע לצרחות ולקללות שלה.

היא פתחה את הדלת
״נדבר מחר״ היא אמרה לכולם וחייכה חיוך שידעתי שהוא לא שלה, ויצאה מהבית.

נ.מ לין

יצאתי מהבית של אמבר

אני לא חושבת שלחזור הביתה בעזרת האוטובוס זה רעיון טוב. פתאום גם ההחלטה ללכת ברגל לא נשמעה לי בטוחה. אני שונאת את ההרגשה הזאת שמאז הרגע הזה איתו התחלתי להרגיש. הרגשה שבא לך להקיא ושאת פשוט רוצה להעלם. איך אני אחזור הביתה עכשיו?.. כבר התחלתי לחשוב שהרעיון של קאי להחזיר אותי נשמע עדיף. בכל היום הזה הוא לא הפסיק להסתכל עליי מוזר. בטח בגלל מה שעשיתי לו לילה קודם. לא ידעתי באותו הרגע מה לעשות. הייתי כל כך חסרת מעש ומסכנה. אני שונאת את זה...

דמעות התחילו לטפטף מעיניי. הרגשתי אדומה ונפוחה.

אני ממש רוצה לחזור הביתה. למיטה שלי.

״לין?״ הזזתי את הידיים שלי מהפנים האדומות והרטובות שלי. שפשפתי את עיניי כדי לראות מי נמצא מולי, אך ראיתי מטושטש בגלל כל הדמעות. הלב שלי התחיל לדפוק מהר והרגשתי שאני מקבלת סחרחורת. אבל אז הבן אדם מולי חיבק אותי, כבר הבנתי מי זה. חיבקתי אותו בחזרה חזק, והתחלתי לבכות אפילו יותר בחזהו. אני בטוחה שהוא מבולבל אבל הוא בכל זאת הוא חיבק אותי חזק יותר. כמו שהייתי צריכה.
נכנסנו למכונית שלו
הוא במושב של הנהג ואני במושב לידו.
״לין, את לא צריכה לספר לי עכשיו מה עובר עלייך. אבל אני דואג לך.״ הוא אמר לי עם מבט מודאג