חצויים אבודים

שיחות עם סוסים

נ.מ קיף

מי זאת סילבני? ג׳ייסון שאל

"תיכף תראו" ענתה סופי בחיוך. ובאמת, תוך רגע, סילבני הופיעה פתאום בשמים מעלינו. נראה היה שהיא חוששת לנחות ליד כל כך הרבה אנשים זרים, אבל ראיתי שסופי משדרת אליה ומרגיעה אותה, עד שהיא הגיעה ונחתה לידינו. החצויים בהו בה בעיניים פעורות. 

"וואו, היא יפייפיה" אמרה פייפר "אף פעם לא ראיתי פגאסוס עם קרן. או אולי חד קרן מעופף?"

"היא שייכת למין שנקרא "אליקורן"" אמר פיץ. "היא ובן הזוג שלה הם האחרונים שנשארו למין הזה עד לאתמול, כשסופי ואני עזרנו לה להמליט תאומים". פיץ שלח לסופי חיוך חם, ואני הרגשתי גוש בגרון, אז הייתי חייב להתערב.

"לא יעזור לך ילד זהב" אמרתי לו. "תחת נוצץ עדיין הכי אוהבת אותי".

"תחת נוצץ?" גיחך ליאו

"זה השם שנתתי לה. היא מתה עליו". אמרתי. הבנות גלגלו עיניים, אבל ליאו נתן לי כיף. נראה לי שיש לבחור פוטנציאל גדול להיות שותף ל... בוא נגדיר את זה כ"פעילויות שמכניסות עניין לחיים.

"וואו, המוח שלה רועש" אמר פרסי. הוא התקרב לסילבני והביט לעיניים שלה. "את רוצה שסופי תבוא איתך? יש לך מה להראות לה?" הסתכלתי בו בתדהמה, שיכולתי להרגיש צפה גם מכל שאר האלפים. אבל פרסי המשיך את השיחה שלו עם סילבני בלי לשים לב אלינו. "אני פרסי, נעים מאוד. כן, אני חבר של סופי. בטח, אשמח להיות גם חבר שלך, באתי לעזור. כן, סופי סיפרה לנו על החבר שלה שנלקח. את רוצה לעזור להחזיר אותו? את חושבת שיש משהו במקום בו נמצאים הסייחים שיכול לעזור?"

"הבנת את כל מה שהיא אומרת?!" שאלה אותו סופי בתדהמה.

"אמרתי שאני יכול לדבר עם סוסים" ענה פרסי. "זה בגלל שאני בן של פוסידון, והוא זה שהמציא את הסוסים".

אני חייב להודות, אני לא בטוח שאני מחבב את הבחור הזה. הוא גם לוחם טוב יותר ממה שכל אחד מאיתנו יכול לחלום להיות אי פעם, יש לו המון יכולות שוות, הוא יכול לדבר עם סילבני יותר טוב אפילו מסופי! והכי גרוע השיער שלו נראה נהדר ממש, ולא נראה שהוא אפילו שם לב לזה! אפילו פיץ יותר נסבל, והוא החבר הכי טוב שלי."

"אנחנו חייבים ללכת לשם ולראות על מה היא מדברת!" קראה לין. אולי יש שם משהו שיכול לעזור לנו למצוא את טאם!"

פתאום הרגשתי גל של עייפות מכיוון החצויים, וזה גרם לי לשים לב שכבר הגיע הערב. עם כל ההתרגשות לא שמנו לב בכלל לשעה. פתאום הרגשתי רעב מאוד. נראה שגם אדליין הבחינה בזה. נראה לי שכל האימהות מפתחות יכולות אמפתיות, חוץ משלי כמובן.

"רק שניה" אמרה אדליין. "לפני שאתם רצים לכל מיני מקומות, שימו לב שהשעה כבר מאוחרת. אני מניחה שההורים שלכם דואגים לכם, וחוץ מזה יש לי הרגשה שאף אחד מכם לא אכל, אולי אפילו ארוחת צהריים?"